"הגל החוף והסלע" מאת תמנע קורץ

הגל, החוף והסלע.                         

אני גל קטן, שמנסה להגיע לחוף מבטחים.

עברתי דרך ארוכה באוקיינוס רחב מיימדים.

רק עוד מרחק קצר נשאר אל הסוף,

רק עוד גלישה קטנה ואני כבר בחוף.

אך יש עוד סלע גדול בשובר הגלים.

סלע גדול וחזק, שצריך לעבור,

סלע איתן ששומר על החוף,

ואני גל קטן, אוסף כוחותיי ומנסה לעקוף.

אך הסלע כה גדול, כה חזק ובלתי עביר,

ואני גל קטן, כה תמים ושביר.

מרוב ששחיתי כל כך הרבה זמן,

אין לי כח מול סלע איתן.

מעולם לא ידעתי חוף מימיי,

מעולם לא ראיתי יבשה בעיניי.

אני חוזר לאחור, את כוחותיי מגייס,

מסתער מחדש – ושוב מתנפץ.

מותש ושבור, אני על סף הייאוש,

מתחנן אל הסלע שילך, שיזוז.

אך הסלע עומד איתן ויציב.

"יש רק דרך אחת אל החוף", הוא משיב.

"והדרך הזאת עוברת דרכי,

אין דרך אחרת לחוף מלבדי.

תצטרך את הדרך ללמוד לעומקה,

אחרת לעולם לא תדע את חופך.

כך תמשיך ותשחה ותחזור ללב ים

ואת הדרך לחוף, לא תדע לעולם!".

כך אמר הסלע ועמד על שלו,

כפי שעשה כבר שנים בעומדו.

הוא מגן על החוף, על נשמת הגלים,

שבאים מן הים תשושים ודלוחים.

הגל משנה בדרכו את פניו.

ואם לא למד בדרכו על חופיו,

אם לא ידע, שבסוף המסע יש אתגר,

אזי על הסלע, הוא מתנפץ ונשבר.

יש מעט גלים, שזוכים להגיע בעדנה אל החוף.

יש מעט שלומדים את הלקח, לפני שהגיעו לסוף.

ואני גל קטן, עייפתי מאוד,

כוחי כבר כמעט ואיננו בי עוד.

אך אשוב אל הים ואלמד על חופיו,

אתחזק ואדע ואשוב עוד אליו.

והפעם אדע את דרכי אל הסלע,

הפעם אמשיך את הדרך עד סוף.

ואמצא את הדרך, כי ידעתי לפתע,

שסלע איתן, הוא בעצם החוף.                                 מאת תמנע קורץ