מילים אחרונות

תטהר כל פינה נשכחה גופה

ירחיק אגלי מים קדושים,

ניגרו אלי אגם

שקט, איננו יודע לשאול.

תדבק רק נסיך שיבין

את תוכה, סערות נפשה, משוררת

אינה מחוברת עוד לזה שהלך.

אט אט נפערת תהום עמוקה שאיננה

ניתנת עוד לגישור. היה.

וטוב שהיה. היה ואיננו עוד.

כבתה שלהבת אהבתה לעד.

שלמה, שלווה צועדת בינות

כרי חיטה נבטו לא מכבר, חפנו

גופה, כמהה לשקט נפלא

כזה המגיע רק לאחר סערה.

מילים אחרונות מושלכות כחפץ

חסר כל משמעות,

למרחב פתוח. מאמצן לרגע קל

מפזרן אל חלל נפער בינו לבינה.

חוטים נפרמים, שני סלילים נוצרים

מרוחקים, זרים, ינותקו לנצח מיד.

נמחקו סימני שאלה.

נותר דף חלק, ריק מתוכן, נמחק

הכל באחת.

עת זמיר יפצח שיר אחרון,

זכר לאגדה מופלאה,

שהיתה ונכחדה – רק שלו ושלה.