היא התקשרה אליי כמה פעמים , מאז שנסעה , אבל לא אמרה הרבה,חוץ משמש וחול. רעשים ברקע היו קוברים את הרגש . מזכירים לך שאין לך דבר מלבד קול דק שחולף ועף לו באוויר ,אפילו לא נראה ,ובטח שלא ניתן לנגוע בו. בשיחה הייתי יכול לשבת בחדרי החשוך , וכולו היה מוצף באור . בניתוק שיחה , כל האור כבה, וניתק משרשרת הזמן הזאת , מהשניות שחורצות גורל , עוד סצנה לעוד שלב בחיים שלי , לעוד תמונה באלבום הזכרונות , שומרות לי זכרונות אפורים מקו הטלפון המסולסל הזה . החושך לא היה מפריע , אלא תחושת הנצחיות שלו. הרגשה כאילו הלילה כל כך ארוך , ולא יגמר לעולם . אני מביט בתמונות שבראש , כמו בתערוכה , תערוכה ארוכה שאנני רוצה להיות בה או חלק ממנה. כמו צייר שפירסמו את ציוריו ללא רשותו . תמונות לא גמורות , קישקושים , ומריחות ארוכות , צבעים חסרי שקט , שתוקפים את הזיכרונות.
אני קם בבוקר , תחושת השמש שמוציאה את אורה מבין תריסי הבית , עוטפת ולופטת את האוויר הקר לזרועותיה . חלון התקרה שהיא כל כך התעקשה שננקה מעלים שהסתירו ונשפצץ . ביד המקרה ממש ,בדיוק לאחר שהספיק החלון להאיר את המטבח בבוקר , את הסלון בצהריים ובהמשך את הכניסה ,בדיוק יממה אחרי סיימנו היא נסעה לשדה. אל עזיבותיה הספונטניות הייתי מצרף זיכרונות. והפעם זהו זיכרון חלון התקרה המשופץ , עכשיו תורה של השמש להאיר את הדירה . וזה היה בוקר רגיל , את הקפה שלי הכנתי מאותו חלב גושי וריחני , ואותם התחתונים משכתי וסידרתי שלא יכנסו לתחת , ואת הקרש הרמתי הפעם . הבטתי בה יוצאת מהדירה. היא לא אמרה שלום. תוך גרירת המזוודה לדלת הפתוחה , אל תוך אור הבוקר המסנוור, מגן עליי ומונע ממני לזכור במדיוק . בגרירת המזוודה היא הביטה בי במבוכה. היה לה מבט טיפה מאוכזב , וברק של דמעות בעיניים. אולי על שאני לא מנסה לעצור בעדה כמו בפעמים הקודמות, אולי כי היא פשוט ידעה שאני צודק-
היא לא צריכה בכלל לנסוע .
ריחמתי עליה קצת . למרות שאני לא מרחם על שום אדם לעולם , רחמים זו אנרגיה מבוזבזת אבל עליה קצת ריחמתי . אולי מפני שריחמתי על עצמי . ריחמתי על עצמי כל כך , שלא הפסקתי לחייך מרוב הכחשה, לא הפסקתי לצחצח שיניים , לא הפסקתי לנקות , לא הפסקתי לשתות. לא הפסקתי כלום, כדי לא להמשיך אותה.
ובראש , ידעתי שזו לא תיהיה הפעם האחרונה שאני אריח את הבושם הזה , זו לא הפעם האחרונה שאני מחביא חפצים מהדירה כדי שבנות אחרות לא ישימו לב שגרה פה לפני זמן מה אישה . לא פעם הייתי צריך לתרץ ולשחק כמו שחקן . זמן שכל מיני אריזות של גלולות , או חלקי קליפסים שבורים , היו מופיעים ומציצים בין קהל הבית. והנפילה ? אם תשאלו אותי קרובה מאוד , קרובה משחשבתי. שמש לא תוכל להאיר אותי תמיד , ויום אחד חשבתי לרוץ אחריה , אחרי השמש , ושלעולם לא תשקע בפניי , אבל התחלתי לרוץ והגעתי לקצה השכונה כל הדיירים הביטו בי מבין התריסים. חשבו שאבדתי . אז החלטתי שהלילות אבודים. הייתי מקלחת שעה במים רותחים , שקצת שורף ואתה נשאר. אתה נשאר. תופס את פניך במטלטל את ראשך הנה והנה. מה יש בכלל לעשות בבית המטופש הזה שאין בו אישה .
