סל הפסולים.

על הסרט הנע של החיים אין איש מפקח. התקלות חשופות ואין איש שימיין ויזרוק את הפגומים לסל בני-האדם הפסולים.

תחת זאת, זורקת אותם האנושות לסלים ממוינים משלה, לפי פגמיהם.

התבנית, אמנם, באמת די גמישה וניתנת לשינוי, אבל יש דברים שהם פשוט בלתי נסלחים. לו היה שם אדם אחראי באמת, אז לעולם לא היו נחשפים העיוותים שיש בבני-אדם מדי פעם.

לו היה סל אחד לכל בעלי-המום, שהיה אפשר להשליכם לשם רגע לפני שהם מתקיימים, היה העולם מקום מסודר, בו לכל אדם יש ארבע גפיים מתפקדות, ומוח תקין, והוא גדל כמו כל האחרים ומתנהג כמותם, ואחר כך עובד ומפרנס את עצמו בכבוד. כל אדם היה מתחתן וחי באושר עם הילדים התקינים וחסרי הרבב שלו.

לא היו עוד עיוותים גופניים, מוחיים, לא היו עוד אנשים החיים ברחובות ומתקיימים על שאריות, איש לא היה סובל בשל שונותו.

לו רק היה פקח אחד שתפקידו היה לשמור על תקינותם של בני האדם, פקח אחד ויחיד, גם לו היה מתרשל בעבודתו היו החריגים מעטים. אולי היו כה מעטים עד שאיש לא היה זוכר אותם כלל.

אך גם ללא השגחה על פס-הייצור, גם כאשר החריגים רבים כל כך, אין איש זוכר אותם.

זאת כנראה שאלה של חוסר בכוח-אדם.