פוסטים
רק על עצמי/מכתב אל הלא נודע
"רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.
צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,
גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה."
רחל המשוררת.
אני לא רוצה להתהדר וגם לא רוצה להתלונן אני רק רוצה לפרוק את כאבי כבחורה פשוטה מבית פשוט.
בטבעי אני בן אדם אופטימי גם אם מאוד רע וקשה ונראה ששום דבר לא הולך להשתנות בקרוב,אני עדיין תמיד נשארת אופטימית ואף פעם לא מנסה להכנס לדכאון ולמרה שחורה וכך גם אני מייעצת לאחרים לנסות תמיד להביט על הצד החיובי של החיים גם אם הכל נראה אחרת ואתם על סף ייאוש.
אני רוצה לספר לכם מעט על הרקע שלי,עלינו לארץ מאוזבקיסטאן שבברית המועצות לשעבר,היתי אז בת 7.5 ואני פה מכיתה א' למרות שהיתי צריכה ישר לעלות לכיתה ב' פשוט אימי ז"ל רצתה שאדע טוב עברית והסתבר שיש לי קליטה טובה בשפות לכן לא הועברתי לכיתת אולפן ולמדתי בכיתה רגילה,סיימתי את התיכון בגיל 20 כשאני חושבת על זה ומסתכלת לאחור אני נוכחת להבין שהכל אצלי קורה לאט ומאוחר.
כסיימתי את התיכון התחלתי לחפש עבודה,ולא אל תתפלאו למה לא הלכתי לצבא,יש לכך כמה סיבות.
האחת היא שלמדתי בבית ספר דתי חלק מהזמן והצהרתי שהיתי דתיה וזה גם היה נוח באותו הזמן מבחינתי ומבחינת הורי החולים והמבוגרים שרב הזמן טיפלתי בהם ובבית והיו צריכים אותי לעומתי אחי וכל בני דודי שירתו בצבא בקרבי.
אני מבינה שהקטע הצבאי ולתת מעצמך מאוד חשוב בארץ אחרת מסתכלים עלייך בצורה מעט עקומה,אבל עכשיו כשאני כותבת את זה אני חושבת לעצמי שמאז שסיימתי תיכון אני מחפשת עבודה הולמת לעצמי וגם ככה אין שוויון הזדמנויות בארץ,כדי להצליח בארץ צריך איזו קונבינה,פרוטקציה או במקרה הטוב זה המזל ומציאת חן רק על זה נמדדת ההצלחה בארץ ותאמינו לי אני מדברת מניסיון וחוויתי כבר הכל על בשרי,ומרב שאין לי כבר ברירה מאז שסיימתי את התיכון בארץ אני זוכרת את עצמי מאז ועד היום מוצאת את עצמי בעבודות ניקיון ובעבודות כפיים קשות כי אין לי זמן ועצבים ללכת לראיונות עבודה להתייפייף לשבת בימי הערכה שסתם מבזבזים לי את הזמן ובסוף לא מקבלים אותי,לשחק אותה ולנסות לשווק את עצמי.
למרות שכל עבודה מכבדת את בעליה היתי רוצה גם לעבוד כפקידת קבלה באיזה משרד מתיפייף להתלבש יפה כל בוקר ולהרגיש בן אדם,אני לא מבינה איך אני שכל כך אוהבת את הארץ הזו למרות שקבלתי ממנה ומקבלת עדיין "מכות" הולמות כל פעם מחדש אני עדיין משבחת ומאדירה את ארצינו ואת אנשיה ובאמת רואה רק את הטוב ואת החמימות של האנשים בארץ שבאמת מחממים לי את הלב ומשרים עליי תקווה כל פעם מחדש.
רק דבר אחד אני לא מצליחה להבין למה כל כך קשה לי פה?
למה בחורה אינטלגנטית טובת לב ועם נתונים חיצוניים סטנדרטיים צריכה לעבוד בעבודות כפיים קשות?
למה בן אדם שחי בארץ לא יכול להצליח ולהתקדם אם הוא לא מכיר את האנשים "הנכונים",למה גם אם לומדים ויש לך תואר שני בהנדסה אתה צריך לעבוד בשירות לקוחות?
למה כדי להתקבל לאל על צריך פרוטקציה,ולכל עבודה טובה אחרת צריך פרוטקציה,למה כדי להתקבל לתוכניות ריאליטי צריך פרוטקציה?
למה אין שוויון הזדמנויות לכולם,למה יש אנשים שסובלים וצריכים כל יום לחשוב איך לשרוד ולסיים את החודש?
למה בחורה כמוני צריכה להרגיש כל הזמן חסרת תקווה וחסרת טעם לחיים האלו בארץ?
אני לא רוצה להתלונן באמת שאני לא מאלה,אבל באמת שאני מנסה להבין כל פעם מחדש מה אני לא עושה נכון ומה הבעיה בי או שהבעיה היא במערכת כולה ורב האנשים היותר אמיתיים צריכים לסבול כששאר הקונבינטורים מצליחים איכשהו להצליח.
אם יש לכם תשובות אשמח לשמוע.
כי אחרי המר חייב להגיע המתוק,מאמינה באמונה שלמה רק בטוב,
ממני מילה.
