פופולארי

המצלמה כמו הופיעה מארץ שום מקום והאירה את פניי בסנוור נוראי. באותו הרגע לא הייתי של אבי ואמי, לא הייתי של עצמי, הייתי שייך לכולם, וכול מי שרק רצה היה יכול לבוא ולקחת ממני את עצמי, ללא כול יכולת התנגדות הרואית מצידי.

ניסיתי לתמרן את עצמי הרחק משם, לחוף מבודד בו איש אינו אומר על איש דבר. הרחק משופטים טלוויזיוניים מדוללים ברעל לירי הזכאי למחיאות כפיים ארסיות. חבוי מהטפות מוסר ציבוריות אשר איש אינו עומד בהן, בוודאי לא המטיפים עצמם. אך המצלמה גדולה עלי, היא מאחורי מצדדי ומלפני ואני העומד. אני מחייך בזיוף פנימי קורע נשמה ומתמסר בחוסר רצון דמיוני לעדשה המהבהבת.

לאחר אינספור הבהובים, החושך משתלט, מבלי משם לב אני שוכב במיטה ללא זיכרון ממשי לדרך בה הגעתי לגן עדן מזרני. המקום היחידי בו אין פחד, מלבד מפלצות חלומיות. מחוץ לחומת מיטתי אני מפחד לחטט באף, מפחד להשתעל בפראות, מפחד לבצע פעולות חסרות פוטוגניות. מפחד בעולם בו תמונה אחת שווה אלף מילים, וכול מילה מפורשת אחרת.

כל אחד אומר את דעתו, זוהי זכותו, וכשהוא מוסיף את המילה האלמותית, "לדעתי", הוא יוכל לירות מילים חודרות אפוד מגן, הישר לרגש החשוף. אלוהים השאיר רגשות בלתי מלופפים, רגש שלילי המתנגש באחיו התאום יוצר דמעה אומללה, שנוחתת על המיטה הספוגה.

למה אכפת לי מה אומרים?

למה אכפת לי מה יאמרו?

הטלוויזיה הדלוקה מראה לי את עצמי, אך לא אותו אחד אשר ניצב מולי במראה. אני אוסף את עצמי לשינה טהורה, ומתעורר לעוד בוקר שבו הציבור גובר על הפרט.