תְּרֵי בּרנשִים

היו בּעיר,

האחד- בֵּן רשִים,

האחֵר – עשיר.

וּרכוש העשיר

רב עד מאוד

והרש מרוּשש,

בִּלתי הכבשה הזאת:

כִּבשתו יחִידתו היא

הכבשה הזֹאת,

מכּוסו לה ישקֶה,

יאכילה מִפִתו,

ישכִּיבה בחֵיקו

וַתְהי כְּבִתו.

והעשיר, כְּרֹב עֹשְרו,

כֵּן גבר תאבוֹנוֹ,

בְּכבשת האביון

נתן הוא עֵינו.

אךְ האיש האביון,

אם גם  דלה ירושתו,

נתוֹן, לֹא יִיתן

את כבשתו, יחִידתו .

אל מול רכוש ארץ רב,

אל מול כל ארצות ערב,

והוא זועק זעקתו,

הן כבשתו, יחידתו,

בה יֹאחז בְּכל ליבו,

יָקְרה לוֹ מִרבבוֹת רִיבּוֹא.

כך שנים לאלפים,

נאבקים אנו חפִים

מִכֹּל עווֹן, אל מוּל חיוֹת,

על רצוננו כאן לִחיוֹת.

ומסביב הזאבים

לא די להם סיר הבשר,

רבִּים הם ולַקְרב קְרֵבִים,

להשיבנו עד עפר.

אַךְ בֹּא יבוֹא

יוֹם האביוֹן

שחרוֹ יָבוֹא ויִתגלֶה

את כִּבשתו

לא יִנחל זַר

קרנוֹ תוֹסיף וְתעלֶה.

וכֹל אשר חפוץ יחפּץ

בְּרעתוֹ, בּכִבשתוֹ,

יומו יבוא ,

יומו- הוא בָּא,

לֹא יִינקֶה מרעתוֹ.