היא
ישבה מולי נינוחה ומחויכת, משרה בטחון ונעימות. כמוני כשהתחלתי את התפקיד שלי, כמו
שהיא תצטרך להיות בתפקיד שלה. אם היא תתקבל.
החזקתי בידי שני טפסים, הראשון היה קורות החיים שלה.
ראיינתי
אינספור אנשים במהלך הקריירה שלי, ויכולתי לדעת מקורות חייו של מועמד וכמה משפטים
שהחלפתי איתו אם הוא מתאים או לא. קורות החיים שלה אמרו לי שהיא מתאימה, עכשיו
הייתי זקוק לכמה משפטים.
"גבי"
קראתי בשמה ברשמיות
"אני" היא ענתה
"אז אני מבין שעבדת בשגרירות בינלאומית בתיאום וניהול יחסי חוץ. תפקיד אחד
בלבד?"
"כן, אבל תקופה ארוכה מאד"
"כמה שנים?"
"ארוכה מאד" היא הדגישה וציחקקה
"ומה היה כלול בתפקיד שלך?"
"בעיקר פגישות עם גורמים חיצוניים, העברת הנחיות של ההנהלה, קצת ניהול
משברים, ולא מעט תיווך חשאי"
"מה היה הדבר שהכי אהבת בתפקיד?"
"היכולת להשפיע"
"והדבר ששנאת?"
"אי היכולת להשפיע..."
חייכתי. היה לי עסק עם אידיאליסטית, וידוע שערכים מניעים עובד ממשלה כמו שעמלות
מניעות עובד בעסק רגיל.
"נשמע שהיית מאד מרוצה, למה עזבת?" שאלתי שאלה שאין עלייה תשובה טובה
"קיצוצים, אתה יודע..." וכך החור בארנק של הבוס הישן, הולך להפוך לרווח
שלי.
"אכן, יודע" אמרתי בסימפטיה אוטומטית והפכתי דף.
"תיראי, בגדול אהבתי את מה שראיתי ומה ששמעתי, ויש כמה דברים שצריך..."
נעצרתי כשעיני קלטו את הטופס השני. שפשפתי את העיניים, קצת מעייפות והרבה מפליאה.
הבטתי בה שוב, והפעם ניסיתי לראות בה משהו שיענה על סימני השאלה שעלו בי. עורה היה
שחום, עגילי חישוק גדולים על אוזניה, שיערה מסופר בגלח, ולגופה חולצה סגולה. המראה
שלה היה יוצא דופן, אבל לא יוצא דופן כמו הטופס שהיה בידי.
"אני רק רוצה לוודא" אמרתי לה בטון מהורהר "הבנת מה צריך למלא
בטופס הזה, נכון?"
"כן כמובן" היא ענתה בחיוך שחשף שיניים לבנות.
"כלומר
הבנת שצריך למלא פה תאריך לידה, מספר תעודת זהות, פרטי חשבון בנק"
"כן, הבנתי את זה"
"אז למה אני מחזיק טופס ריק, למה לא כתבת את תאריך הלידה שלך?"
"תראה... אין לי תעודת לידה, ולכן אני לא יודעת מה תאריך הלידה שלי" היא
אמרה במבט מבויש.
"אוקי" לא בלתי סביר "אבל מה לגבי תעודת זהות?"
"בקשר לזה... כשהלכתי למשרד הפנים, הם לא יכלו לרשום אותי ללא תעודת לידה, אז
גם אין לי תעודת זהות"
"וחשבון בנק??"
"טוב, פשוט... אף בנק לא הסכים לפתוח לי חשבון בלי תעודת זהות"
"אז אין לך תעודת לידה, אין לך תעודת זהות ואין לך חשבון בנק?"
"אין לי, ואני גם לא יכולה להוציא"
התעצבנתי. אחרי שהחלטתי בליבי שאני רוצה אותה לתפקיד, נראה שהאפשרות נלקחת ממני.
"אתה מבינה שזה מסבך מאד את העניינים" אמרתי באי שביעות רצון
"תבין, אני ממש צריכה את העבודה הזאת, זה הדבר היחיד שאני טובה בו" היא
אמרה בלחץ "אין משהו שאתה יכול לעשות? הרי אתה רואה שיש לי את הניסיון
והכישורים"
אני כבר לא בטוח שמה שכתבת בקורות חיים אמיתי!" אמרתי בכעס הולך וגובר "באיזה
שגרירות של איזו מדינה קיבלו אותך בדיוק בלי תעודת זהות וחשבון בנק??"
שקט ארוך השתרר בחדר. חיכיתי לתשובה שתתיר את הסבך, משהו שיסביר את ראיון העבודה
המוזר הזה.
ניכר היה שהיא מתלבטת מה לומר. לאחר זמן שנראה כמו נצח, היא פשוט הפנתה אצבע כלפי
התקרה.
"בשגרירות תאילנד בקומה שלוש?" שאלתי בהיסוס
היא הניעה את ראשה לשלילה, ואותה אצבע מורה הצביעה למעלה ביתר שאת.
הייתי מתוסכל ומבולבל מהסיטואציה.
"אולי תסבירי לי, כי אני ממש רוצה להבין" אמרתי בשאריות הסבלנות שנותרו
לי "איך מאבדים עבודה שנמצאת במקום לא ידוע מעל התקרה שלי, ולא דורשת שום פרט
מזהה?"
היא התנשפה, הפשילה את חולצתה בכתף שמאל וסובבה אליי את גבה. במקום שבו הייתה
אמורה לבלוט צלעה אנושית, נעה גדם מצולקת וחרוכה של כנף.
היא סובבה אליי פנים נבוכות, עשתה עם אצבעותיה צורה של מספריים חותכות ואמרה
"קיצוצים..."
פערתי
את פי בתדהמה, וסגרתי אותו. בזמן שלקח לי להתאושש תהיתי למה בני אדם פותחים את הפה דווקא כשאין להם מה לומר מרוב
הפתעה.
"המיתון פוגע בכווווולם..." סיננתי לבסוף
"ללא יוצאים מן הכלל. אז... מה אתה אומר?" הביטה בי כמקור לגאולה
"אני מצטער" אמרתי מדוכדך
"אני לא יכול להעסיק אותך..."
"בגלל מי שאני?" היא התעצבה
"לא, אני לא יכול להעסיק אותך בגלל שאין לך פרטים מזהים" אמרתי בקול
רועד "בגלל שאין שום דבר כתוב שמוכיח שאת קיימת..."
רגעים
של דממה עברו, כל אחד מאתנו מרגיש את העצבות של השני
ואז לפתע היא הניחה את ידה על ידי. למרות שגילוי האינטימיות הפתאומי הרתיע אותי,
לא היה לי הרצון, גם לא היכולת, להזיז אותה.
"אני קיימת" היא אמרה לי ברכות "ואתה לא צריך שום דבר כתוב בשביל
לדעת את זה"
