סיפורים

להעלות בעוב

מבטה מתמוגג באש, לא הצליחה, אולי לא יכלה.
היא הולכת הלאה, כבר לא מביטה, איו לה עוד כוח, ויתרה.
"כול כך רציתי" מלמלה לעצמה,  "נו טוב, לא נורא" אין היא כלל יכולה לחוש אכזבה.
אולי, מעט תחושת החמצה, מתגנבת אל ליבה, אולי דבר מה הצליח, אין היא מבינה.
היא ממשיכה, בשלה, ללכת, הרחק מהאש היא כבר לא מרגישה את חומה, ורק תחושת זיכרון מאירה את דרכה.
"לא תמיד אפשר שוב לפתוח דלתות שסוגרים, לא תמיד אפשר להחלים, ואין עוד דבר לעשות, פרט להשלים".
האש מאחור עוד לוחשת, בוחשת ברגשות אחרים, אולי עליה נסגרה הדלת, אך עכשיו נפתחות דלתות האחרים.
והיא, רחוקה כבר באופק משחיר, זורקת מבט אחרון והנה, חוזרים רגשות ישנים.

תגובות