תאטרון הבובות השבורות

 אני בחורה שבורה

וכמו שיש בובות שבורות,
גם בחורות שבורות צריך לתקן...

לא?

קשה להבחין בעצב המתפשט על פניה של דמות חיוורת, צבעיה הקרים מסייעים לה לא להתבלט על רקע התפאורה המנוכרת והיא כעוד אחת מתוך מיליארדי המריונטות השולטות בשאר חברותיהן לקאסט של ההצגה הטובה ביותר- "הקיום"
הן נשלטות על ידיהן בו בזמן,היא קוברת את ראשה בחול בטרם מישהו יבחין שלא הכל כשורה ומבקשת ממפעיל הבובות שקיומו מוטל בספק לפרוש בשיא.
הכי נוח לה להאמין שהוא קיים,שהוא רואה ושולט בכל מנקודת המבט העליונה שלו וזה הכל בכדי לא לתת את האחראיות על העלילה המגוחכת הזאת בידי מריונטות השוות לה בערכן או חלילה... בידיה.

קשה להבחין בדמעה הזולגת על לחייה של דמות חיוורת.
זה כמעט בלתי אפשרי לייחס חשיבות לקישוט קטן על בובת תיאטרון קטנה שנמצאת בתוך בית בובות קטן,שנמצא בתוך אולם קטן,אי שם בתיאטרון קטן.
לעומת זאת,כשמפעיל הבובות בוכה לא ניתן להתעלם.
רוב המריונטות מביטות למעלה בפליאה ומחפשות מקום מסתור,ויש בהן את החשש הזה שדמעותיו יעצרו את ההצגה שלהם לעד.

קשה להבחין בסדקים בעורה של דמות חיוורת. הרי,כל בובה שעשויה מחומר חלש נסדקת בשלב מסוים. חלקן אף נשברות ומסיימות את תפקידן בטרם עת.
מי היא בכלל,המריונטה הזאת שיש לשים לב לכל סדק בעור החרסינה שלה?הרי גם אם היא תישבר תבוא במקומה אחרת, אחת כזו שעוד לא הספיקה להישחק תחת כובד המשמעות שהיא מייחסת לתפקידה.
קיומה שווה לקיומו של גרגיר אבק,שיחלוף עם הרוח ביום מן הימים בלי להשאיר אחריו כל זכר.
וכשהידיעה על כך מחלחלת לתוכה,היא מבקשת בקשה אחרונה ממפעיל הבובות:

להיעלם הרחק מעיניהן הפעורות לרווחה של חברותיה לקאסט.אבל האם הוא יוכל לשמוע את בקשותיה הגדולות של הבובה שאינה כל כך-גדולה?

קשה לא להבחין בחיוך הנמתח על שפתיה של דמות חיוורת.
הקו העקום והורוד הזה על פנים בהירות ומשורטטות היטב משחרר כמה בובות ממעטה הרשמיות שלהן,ביניהן גם היא עצמה.ולכמה רגעים,הן מרגישות בדומה לציפורים המרחפות בשמיים בחופשיות ומסתכלות על עולמן הצר מהנקודה הגבוהה ביותר.
אך כל זה נפסק כשהיא נופלת,עוד נפילה כואבת שמוכיחה לה שאסור לה לעוף לגבהים כאלה... האמנם?

לפעמים כל שנותר לה הוא להיאחז בחלומותיה הילדותיים על בובה שתואמת לה,שתאהב אותה כמו שהיא אוהבת את עצמה–

קודרת,שברירית וחסרת משמעות.