רומיאו ויוליה

היא יושבת על עדן החלון בשמלה סגולה בהירה.
היא משקיפה על שביל הגישה לבית שלה ומחכה לו, לנסיך שלה, שיבוא. אבל הוא לא יבוא, אני דאגתי לכך באופן אישי.
היא עדיין מתאמצת שהשמלה לא תתקמט, זאת אומרת שהיא עוד לא איבדה תקווה- התפקיד שלי עדיין לא הגיע.
כעבור חצי שעה היא מורידה את נעלי העקב הדקות שלה, הסימן הראשון לייאוש. היא מתקשרת אליו, אני יכול לראות לפני הפנים שלה שהיא לא יודעת מה תגיד לו שיענה. הטלפון שלו מצלצל, יש לו צלצול מעצבן, דביק כזה- All you need is love  של הביטלס. אני מוציא אותו מהכיס שלו ומעביר אותו לשקט.
"תן לי לפחות להיפרד ממנה, שיחה אחת" הוא מבקש ואני מתעלם.
הטלפון מצלצל שוב.
"בבקשה" הוא מתחנן. אני בועט בו בבטן כדי שישתוק והוא מתפתל, עד כמה שהוא יכול כשהוא כפות לכיסא.

אני חוזר לתצפת עליה שוב, היא מפזרת את השיער שהשקיעה כל כך הרבה מאמצים בסידורו בכעס, מבינה שהוא כבר לא יבוא. השיער גולש על הגב החשוף שלה, היא משעינה את הראש לאחור לכמה שניות ועוצמת עניים, אפילו מרחוק אני יכול להבחין בנצנוץ של דמעות. אבל היא לא בוכה, לה יש את הגאווה שלה, היא לא תבכה בשביל אף אחד, היא רק מנגבת את הדמעות בהחלטיות וממשיכה לחכות למרות שהיא יודעת שהוא לא יבוא. זמני הגיע.

אני מסתכל על עצמי במראה, מסדר קצת את החולצה, משחרר את השעון שלוחץ על פרק היד השמנמנה שלי ומקווה לטוב.
אני יוצא לעבר הבית שלה, אבל חוזר, שוב מסתכל על עצמי במראה בשביל הביטחון, ורק בשביל המזל הטוב אני יורה בו כמה פעמים, לוודא שהוא לא יפריע.