זיכרון

הם רודפים אחרי, כמעט משיגים אותי, ואני רץ יותר מהר ויותר מהר. בדרך אני מאבד את המוח, אין זמן לקום ולאסוף אותו, באדישות אני רואה את הזיכרונות, החלומות ,התקוות והרגשות נעלמים לאט לאט ותכף יעברו אל אדם אחר.

 אני מגיע לצוק ובדרך רואה שאריות שבורות מהחיים שלי, אני אוסף אותם במהירות, חלק מהחיים שלי אני מקבל בחזרה, השאר נמחק. מצחיק שדווקא את הרגעים הקטנים אני מקבל בחזרה, לא את הפעם הראשונה שאמרתי למישהי שאינני זוכר 'אני אוהב אותך' או אולי היה לי אח אבל לעולם לא אדע. דווקא קיבלתי את הפעם ההיא שהילדים ברחוב הרביצו לי עד שכמעט התעלפתי, קיבלתי בחזרה את המשחק היחיד שהפסדתי בכדורסל וזיכרון קטן ממשהי שזרקה אותי. ובאוויר, בלתי ניתנים להשגה, כל הדברים החשובים. היום הראשון בכיתה א' עובר לידי ואני מתחיל להיזכר במורה שלי ואז הוא מתנדף, אני רואה את ההורים שלי ואותי מצטלמים באיזה אירוע ואני מחזיק ביד ילדה קטנה, כנראה אחותי ואז הוא נעלם.
ואני שונא את זה, כי רק החלק הזה בראש, שמבין, החכם נשאר ואני יודע שלפני רגע היה לי זיכרון ברא אני יודע שזכרתי משהו אבל אני לא יודע מה, אני רק יודע שפעם היו לי זיכרונות, פעם היו לי חיים. הלוואי שהחלק הזה במוח לא היה קיים, אי אפשר לרצות משהו שאף לא היה לך.תנסה להתמקד בדברים שיש, כי אולי דווקא הם החשובים, הראש מנסה לעודד אותי והעניים חוזרות להתמקד בלרדת לתחתית הצוק. והם אחרי, רודפים אותי, ואני יודע מה גורלי עם רק יצליחו להגיע אלי..
הם עוצרים מעל הצוק ומחפשים אותי, כשהם רואים אותי הם צוחקים בינם לבין עצמם, מי ידע שהם מסוגלים לצחוק, ומתחילים לרדת.
אתה אבוד, הם לוחשים כולם כבר וויתרו עליך, מי יעזור לך עכשיו הם ממשיכים ומתקרבים, והמילים מתחילות לחדור אלי, והנוזל הדביק של האותיות נמרח על פני ונכנס לי לעניים אני פיו לא רואה מה מולי עכשיו. התקווה מתחילה לזלוג למטה ממני לא מצווה הראש אל תיכנע, תתמקד בזאת שיש לך, בזאת שנשארה- מי שעוזב לא שווה רק מי שנשאר. כל החיים שלי אני אומר את זה ובטוח שבסופו של דבר אני אשאר עם מישהו, משהו. וככל שכולם עוזבים עוד ועוד תקווה נוזלת ונעלמת.

הזיכרון של הילדים שמרביצים לי חוזר ומכאיב, הקריאות שלי לעזרה ופרצופים עלומי שם עוברים ומתעלמים. כבר לא נשאר לך דבר, רק ריקנות מכוערת מפנים, זה כל מי שאתה עכשיו, הם נוגעים בדיוק בנקודה הרגישה.
הגעתי לתחתית הצוק, אני מתחיל לרוץ והם אחרי, הראשון תופס אותי מאחור באחיזת חנק. התכוננתי לעינויים, לסיוטים הכי נוראיים שלי, חשבתי שאני יקפא, יישרף, יתבע, אתרסק, אבל מעולם לא דמיינתי שזה יהיה כל כך אכזרי. כל הזיכרונות חזרו אלי ואני התענגתי עליהם עד שהבנתי שאני הולך למות והכל יעלם שוב ואני אשאר מרוקן. אכזרי. לא כאב לי בכלל, וכל אותן שניות רק נאחזתי בהם, בזיכרונות, ואז זהו, זה נגמר, ואני מת.