יבוא יום, ולא תכאב לי בו יותר כלל.יבוא יום, ותמונתך תתייבש כעלה שלכת ישן ומפורר. יבוא יום, ועורך המאיר יהיה כשל גוויה מתהפכת בקבר.יבוא יום, וישכחו ממני התדרים שהתפרצו ממילותיך- וכך, אט אט, יעלמו ממוחי זיכרונותיך.אפילו אם אתאמץ... אתקשה למקם על ציר זמן, מבט , או מילה, והאמת תתערבל בתוך חצי קיום נשכח, מטושטש, על חוויה שהותירה בי חותם אך עם השנים התנדפה. ואהיה כל כך מאושרת, כשאצחק על האירוניה, ולא אדע להגיד מאיפה, איך,ומה בדיוק קרה.מה כבר היה בדמך שנקשר בנשמתי, ובמה חטאתי שנגזר עלי לסחוב את הווייתך תדיר מעל לנפשי.
יבוא יום ואשב במרפסת מוארת שמש של שעות בין הערביים עם בעלי. נתענג מאושר על האוויר הנקי והארגמן השמימי.ודבר לא יסיט את השלמות המנצחת, של המקום אליו היינו אמורים להגיע ולהתחיל להיות ביחד.
אני מרגישה כמו מטפסת הרים.נועצת את מקלי ומתגמשת בחוזקה בכל רגע מחדש. ולפעמים דמותך מאיימת במפולת אבנים, ורגליי רועדות ואני כמעט מתגלגלת.אבל נעים להכיר יאיר, אני ירדן- במקצועי, מטפסת. אני תוהה אם הפיסגה קיימת, או שמא חלפתי על פניה והעדפתי להתחיל מחדש ולהיאבק על מדרון תלול יותר.
מה איתך? אתה מתורגל בלשכוח, לא יודעת אם המציאו לזה מקצוע.
מקיז את הזיכרונות מחוץ לנשמתך הכבדה. ועמוק בין כתליך החבאת קופסה אפלה. שם נעלת את מה שמשלים את מהותך.את קצוות שיערך החלק, את התום שהשתקף בשובבות של עורך...על פניך עטית פני מפקד סגפן, ובהתהלכות גופך הכרזת- "אני לא זוכר, איפה הנחתי את הקופסה .והיא ודאי כבר לא כאן"
וכשאתה מדבר על מה שכבר לא נמצא,על מה שנותר מאחור כששנינו המשכנו הלאה וכך גם כל אנשי העולם, מסתנן בין הבהרותיך עצב ישן.כשתניח את ראשך על הכר ימלא עצב זה את החלל המנוכר, ואתה תישאב אל תוך אותו חלום נושן...על בריכת הנשמות ההיא, בה כל דבר לעולם נישאר. לעולם קיים. וכלום לא משתנה או גדל ומתפתח, כי הוא כבר ממילא בכלל לא כאן.
מה נשאר ממך יאיר? האם כולך תבנית ממוכנת של מה שצריך להיות בעולם?
איך לימדו אותך להרגיש כל החברים? מה הכוונה המעוותת של "להמשיך הלאה"?ואיך זה, תגיד לי איך זה? שהגעת לבגוד במי שאתה מכנה זוגתך לחיים???
ודאי ששמחתי שגיליתי שאינך נאמן לה. ודאי שחשתי סיפוק מהמחשבה על כך שאתה מזהם את נישמתה וחייה.ואולי אתה כלל לא בוגד בה באמת, אולי זו קשת הטעייה משונה. ובכל זאת, מדמותך החדשה...נודפת צחנה חזקה של שקר.של בגידה. אם לא בה, אז ודאי שבעצמך.
ולאט לאט, עם כל מילה, ושכבה חדשה שמתעבה על גבי הווייתך, מאבדת חברתך האמיתית אותך. והחברה שמחה על כך, כי עכשיו היא מוחקת אותך בחזרה. איך נלחמת, לאבד ולהשכיח את הקופסה. והרי,חבר יקר, שנינו יודעים על סוד מקום המצאה. היא מונחת במעמקי ארון הקבורה,
על המצבה נכתב, באותיות קידוש לבנה...
"יאיר וירדן
מוות בטרם אהבה"
