כבר מגיע

כ ב ר   מ ג י ע / ע מ י ר ם   פ א ל

עדן בת השמונה עסקה בריכוז בהכנת שיעורי הבית. לשונה הקטנה בצבצה בין שפתיה, מצחה היה מקומט וידה כתבה בחריצות את המשפטים המתבקשים במחברת. ילדה קטנה, יפהפיה, מעסיקה את עצמה במלוא המרץ, מנסה שלא להרגיש יותר מדי בודדה, בבית הגדול והריק, עד שיחזרו ההורים מהעבודה.

משב רוח קר הפר את הריכוז של הקטנה והיא קמה בזריזות וסגרה את החלון.

הכאב היה איום והיא פרצה בבכי תמרורים. ברוב חפזונה סגרה את החלון על האגודל. היא מאוד רצתה להתאפק, אבל פשוט לא יכלה. העדר כל עידוד והרגעה של מי מההורים, לצדה, היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתה. מבעד למסך הדמעות המטשטש היא חייגה לאמה. כרגיל, לא הייתה שם שום תשובה. האם הייתה עסוקה באותו זמן בטיפול בלקוחות חברת הביטוח בה עבדה.

זרם הדמעות גבר עוד יותר, כשהיא חייגה כעת לאביה. אם גם אבא לא יענה לה, היא לא יודעת מה תעשה היא חשבה. ועצם העלאת המחשבה, שגם האב לא יהיה לצידה בעת הכאב, עצם המחשבה הזו הגבירה עוד יותר את הדמעות.

הטלפון בצד השני ענה. בקול בכי שנוק, מעורב בהקלה בלתי נתפסת כמעט, היא אמרה – "אבא, ענית לי! אמא לא עונה. סגרתי את החלון על האצבע!"

"תירגעי מותק, טעית בחיוג. זה לא אבא. אבל זה בסדר גמור, חמודה. רק תגידי לי איפה בדיוק את גרה, תשימי את האצבע במים קרים ואני כבר מגיע".

ס ו ף