אור בגזע עץ

הייתי שמה, לבד. האדמה הייתה בוצית אחרי הגשם הכבד שירד בליל אמש וחדר למקום המחסה שלי. הכלבים בלילה אינם נתנו לי לישון מהפחד שהם יעלו על מקום מחבואי והם ימצאו אותי.

אני לא יכול להפסיק לחשוב על השדה הירוק הזה שהיה מוקף בגדר תיל. שבועיים לקח לי ולמשה לפרוץ אותו. כל ערב היינו חותכים ממנו קצת עד שבוקר אחד, כשכל השומרים שהיו הלכו לישיבה אני ומשה התחלנו לברוך ממנו. משה לבש את המצנפת הקרועה שלו על ראשו ולי לא היה דבר. רגלינו היו יחפות וסמרטוטים היו בגדינו. שמענו על אותם גיבורים שנמצאים ביערות שהנאצים פוחדים מהם: "פרטיזנים" היה שמם. שמענו שהם הרגו לפחות עשרים נאצים והם רק הולכים ומתחזקים. אני ומשה תחננו להיות חלק מהם. השעה הייתה מוקדמת מאד והכול היה רטוב ובוצי בגלל הגשם. בלי הודעה מוקדמת לאף אחד אני ומשה החזקנו יד ביד וברחנו דרך הפריצה הפרצה הקטנה שעשינו בגדר סביב מקום המגורים שלנו. משה יצא ראשון ממנה, הוא היה אתלט וגמיש הרבה יותר ממני. אני דווקא הייתי המגושם שהיה קשה לו בכל פעילות ספורטיבית. אבל היום האדרנלין השתחרר לי מהראש והצליף בי כל ווריד בגוף. אז משה יצא קודם מהפריצה בזריזות וגמישות ואני המגושם קבלתי סריטה התיל ברגל, מעדתי ונפלתי ארצה. החל לרדת לי מהסריטה דם. משה הסתכל על זה: "זה בסדר, זה יעבור," הוא אמר "כן!" הפצרתי. הרמתי את ידי למשה והוא משך לי אותה, נעמדתי והתחלנו לרוץ "הם בורחים!" שמענו גרמנים צורחים ולאחר כמה שניות מתחילים לירות לכיווננו "תזהר!" משה צעק לי ורץ מלפני ואני הייתי אחריו, מרוב לחץ ובגלל שהייתי מגושם נתקלתי בענף שהיה מונח ארצה ולפתע שמעתי ירייה ושמעתי את משה נאנח מכאב. הסתכלתי קדימה וראיתי שהוא שרוע על האדמה "משה אתה בסדר?!" צעקתי "תברח מכאן טיפש!" הוא צעק עלי "משה!" צעקתי "תברח מפה יהודי טיפש! יהרגו גם אותך!" צעק עלי. לקחתי נשימה ארוכה, כיווצתי אגרופיי והתחלתי לברוח בזיגזגים וחשבתי על הפרטיזנים האמיצים בראשי ונכנסתי לתוך היער הגדול. חשבתי בהתחלה שישר הפרטיזנים יגלו אותי ויהרגו את הנאצים שרדפו אחריי אך זה לא היה כלל ככה. לא הפסקתי לשמוע את צעקות הנאצים ואת הכלבים הרוצחים שלהם.

אחרי שעות של מנוסה ראיתי גזע עץ חלול, נכנסתי לתוכו ושמעתי לאט, לאט איך גשם מתחיל לרדת לו וככל שעבר לו הזמן הוא התחזק עוד יותר ונכנס לי לאט, לאט לווריד.

יצאתי מהגזע והייתי לבד, האדמה הייתה בוצית והמחשבה על הפרטיזנים הייתה חזקה יותר מכל. המחשבה עליהם הייתה מקור האוכל שלי, הייתה מקור המים שלי, הייתה מקור האוויר שלי

אך יותר מכל הייתה המקור האמיתי לתקווה שלי ולהמשך שלי להמשך הדרך.