עוד

התעורר בה חשק עז לכתוב את ליבה עד כלות. להשיח לדפים הלבנים, השלווים, את מראות שעות אחר – הצהרים הסגולות, המשתברות על החלון הגדול והשקוף כמו בכי, שבחדרה.

פתאום היתה בה שלווה אמיתית. כזו שהבטיחה שהפעם המילים ינבעו ממנה, כמעט ללא מאמץ.

כמה זמן חיכתה כך לשלווה הזאת ופתאום היא באה, כמו היתה שם תמיד, וננסכה עליה בליטוף

רחב ומבטיח. היא שכבה על המיטה הרחבה, רגליה מכונסות אל תוכה ורוח עדינה לוטפת את פניה ופורעת את קווצות שערה. שערה ליטף את עורפה הרך בעוד תחושת הבדידות מתרחבת סביבה. המחשבות נשרו ממנה והלאה, מפויסות יותר.

היא נטלה קובץ דפים דק ששלפה מבלי משים מהמגירה, נגעה בהם קלות ונתנה למחשבותיה לצוף כעלים יבשים ומקומטים על פני המים.  איך תצוד למילים את יפעת הסערה שחשה אז, שהרעידה אותה בפעם הראשונה מזה שנות אלף, שהעירה ברגע את הלב המרוסק שלה, איך תלכוד את הטלטול, את הגעש שהתלבה בתוכה, ולבסוף את הנוחם שחשה בשעה שהעיניים האלה, היפות, הנוגעות, הוטחו בעיניה ולא הפסיקו לפכות אליה.

ואחר כך, מאלו מילים תפסל את השקט, את המכאוב, את שברון הלב, את הימים הארוכים שטבלו בחוסר צדק, ובעיקר את האכזבה, את האכזבה ואת הייאוש, בנות הברית הנצחיות שלה.

ואיך תמנה אחד לאחד, את הרגעים בין לבין, שהרי היו גם רגעים טובים, שלמרות שכעת הם עמומים בזיכרונה, הם חצובים בה. זמנים בהם הברית התחזקה והחיוכים עפו ביניהם, קלים ומילות האהבה, המפעימות, היו הדבר היחיד שהותיר את ליבה בחיים. והיו המחוות הקטנות והמילים, כל כך הרבה מילים שנשאה עמה לחלומות ולרגעים ששכבה לבד מתחת לשמיכה הלבנה שלה.

והיו הדמעות שאספה למחרוזת פנינים, שזלגו מאושר וגם מתוגה שתמיד נמתחה עליו,  והכתימו את הדפים בהם שטחה את עצמה ואפילו בינה לבין הדפים, שקלה כל מילה, כי הרי גם עם עצמה לא יכלה להיות כנה לגמרי וחשופה ללא שום הגנה, וממילא לא ידעה מי היא באמת.

איך ישבה לידה במטבח בלילה בהיר אחד, ופתאום נפתח ליבה עד תמצית הוויתו ושברונו. היא דברה ודברה וגלתה גם לעצמה ולא רק לעיניים שהביטו דרכה בתערובת של חמלה ואהבה,  אודות הכאב המהול באהבה המתמשך, אותו עמלה לטייח, כאילו די לה בשכבת מילים שקופה כדי לכסות על האמת. ואיך היא שתקה אז רגע ואחר אמרה: 'אולי תצטרכי לוותר. יהיו לך עוד הרבה דברים יפים בחיים'. והיא, נשנקת מבכי וממחנק אמרה: 'זה אחד הדברים הכי יפים שיש לי בחיים ואני לא מסוגלת להרפות, אני אפילו לא מסוגלת לתאר איך זה יהיה,  לא מסוגלת להרפות' מלמלה לשתיהן. והיא אספה אותה ואת ליבה, רסיס ועוד רסיס , והעניקה לה רגע אחד של אור שם במטבח, מתחת לפלורוסנט ולתקרה הגבוהה.

אחר כך חזרה לביתה בהליכה איטית ומדודה, הלומת כוכבים ולילה, וניסתה להירדם בתחושת הקלה מסוימת, שפגה מיד כשהתעוררה אל האור החזק מידי.