אוהב קור.

   אני אוהב קור        מאת זיגי בר-אור

למי שלא מספיק קר בבית וסביבתו

יש כיום פתרון אידיאלי שאין כמותו,

4 שעות מתל-אביב לרגלי החרמון

ועוד 4 שעות בשיירה עם כל ההמון,

בתקווה שסוף סוף אראה שלג לבן

ואוכל לספוג לגופי קור ממשי גם,

אבל  כגודל הציפיה גם האכזבה

כי הודיעו שהאתר סגור ליממה

ויפתח שהשלג יגיע למטר ועשרה,

נו, וכעת לחזור עם כל השיירה

לא בא בחשבון, זה יקח חצי יממה,

אשב במכונית שהרי לקחתי סוודר

ונחכה עד שירדו עוד 10 סנטימטר.

החנתי את המכונית ליד הכניסה  

כדי שלמחרת אהיה ראשון לחוויה,

נרדמתי וחלמתי שאני בשוויץ הקרה

גולש בהרי האלפים וכולי הנאה

וקור נהדר עוטף את כל אברי גופי

ואני בכל האתר הגדול אדם יחידי,

אך לפתע התעוררתי וחשכו עיניי

עוד כמה מאות מכוניות חונות לפניי,

הבנתי שאני בישראל ואין כאן תור

כל דיכפין נדחק ועליך יגבור,

השער נפתח וההמולה החלה

כבתחרות מי ראשון יגיע למגרש חניה

שמשם אוטובוס יקח את המאושרים

להגיע סוף סוף לשלג של מטר ועשרים.

אבל האוטובוס לא זז וצריך לחכות   

כי החלה המולה ואנשים הלכו מכות

לריב על איזה חתיכת ניילון לגלישה

וצריך זיהוי משטרה של מי החתיכה.

נשבר לי והחלטתי לחזור לביתי

אלא שראיתי שהמפלסות בדרכי

את השלג של 10 סנטימטר מנקות

אלה שבגללם לא יכולתי אמש לעלות,

וזה לקח לי כמעט שעתיים לרדת

ועד שסוף סוף ראיתי את הכינרת

ידעתי שהנה הגעתי לארץ ישראל

ובעוד כמה שעות אדליק את המזגן   

כמובן על קור במקום החרמון שבגולן.