רק לכבודך

רעד חלף במצולות נפשי, למראה יהלומי התשוקה, בוהקים בלהבות אינסופיות,
קידם את פניי בכיסופים, מלאך עטור גלימה, משובצת פנינים אדמומיות.

לילה לבן חלף על פרשי הרקיע, כוכבי המעלות זהרו באש האהבה, שלהבת אימתנית,
כוכב לוהט מרצד בשמי הארגמן, כפריטה נוגה על כינור ישן, רמז לציפור שיר אדמונית.
בדרכים עקלקלות צעדנו יחפים, בחוף מבטחים שגווניו משתרעים, אל תוך מימיו העמוקים,
ורד בודד שנקטף אמש, באזור מעיינות המשוררים, אליהם נקוו דמעותיהם בצללים.
דמדומים בעת שלכת, מתמזגים עם מטרים מדוכדכים, צופים בעופות השמים בעת ציוצם,
כרסמו העורבים במטע האבוד, את כמיהת הגוזלים לשוב לדרכם, בעת חרונם.

אדמה חולית ורקע, ישבנו רק שנינו על הקרקע הלחה, התעטפנו זה בזו עם שמיכה וכרית,
החול בגווניו הרבים, לחש רק לשנינו את סודו, מטרי הדכדוך משמיעים את קולם לאלמוג בשונית.
ונשרפו הסופות על גדות האגם הטהור, נבקע היקום בזמני הבצורת, זימת הערפדים וערימות הדם,
בת יחידה למלך עריץ, את רגליה ירדה לרחוץ לרגלי הנהר הגועש, תינוקה מעד ואחר כך נדם.
תל מרחץ הדמים, כך קראו לגבעה ההיא, בה חלקנו סודותינו הכמוסים וספרנו רסיסים,
יבוא יום ושנינו נברח, בינתיים נבלה את רגעינו האחרונים, על פסגות הרי הגעש השוצפים.