שוב ושוב זה קורה לי. במהלך נסיעתי הביתה, אני מתכנן את מסלול ההליכה להורדת הכולסטרול, מגיע הביתה, מתרווח על כורסת ה"אמריקן קומפורט" ו... דוחה את ההליכה למחר...
מה לעשות, נעלי ההליכה וכורסת הטלוויזיה שלי היו ונשארו "צ'ילבות".
השבוע, בעודי ממלמל כל הדרך: "חייבים להפטר מהכולסטרול" הנחתי את נעלי ההליכה על הכורסה, ענדתי את אזניות מתנת היומולדת שלי על הצואר ועם הגב לטלוויזיה נעלתי את נעלי.
כדי לא להכעיס את הכורסה, תלשתי דף מהמחשב, כתבתי עליו "תיכף אשוב" והנחתי אותו ברכות על הכורסה.
יצאתי לדרך עם מיקי גבריאלוב באזניים, הגברתי מהירות עם איל גולן ועברתי למוסיקה ווקלית. אני משתדל לשמור על הקצב. כשהקצב רגוע אני הולך, כשהוא גובר אני עובר לריצה.
בשירים שאין להם קצב אני עומד במקום ומחכה לקיצם...
בישורת האחרונה אני מפנטז על הארוחה להשבת הכולסטרול שמחכה לי בבית...
החשיכה החלה להאפיל את אור היום וחושי הרגישים התחדדו.
לפתע, אני בועט במשהו. מתבונן מטה ומגלה משהו שנראה כמו עגבניית שרי כהה. בגלל תאוותי לעגבניות שרי, אספתי את העגבניה בידי ובמבט זהיר ימינה ושמאלה המוודא שאין עדויות, ניגבתיה בחפזה למען ההיגיינה בין אצבעותי ושילשתיה היישר לפי.
מפץ השיניים והכאב המלווה אותו לא איחרו לבוא. ירקתי את העגבניה המדומה לידי והייתי נבוך למראה עיני. הקסם שהתחולל בפי היה גדול מבינתי. הכנסתי שרי יצא אגוז מקדמיה...
איזה מזל שלא צמחה השרי לאגוז קוקוס, חשבתי בליבי. הייתי נשאר עם הדבר הזה בפה כל ימי חיי....
אחרי שתפוגת הקסם עברה, התאוששתי, ניתקתי את האזניות מהמכשיר הזעיר וערכתי דוח מצב.
מאין הגיע אגוז המקדמיה לתוך מסלול הליכתי? הרי מקדמיה לא צומחת על המדרכה, אבל שרי כן...
חיפשתי בגובה המדרכה עוד אגוזים כמו שמחפשים כסף אחרי שמוצאים שקל על הרצפה.
הנה עוד אחד, ועוד אחד ועוד שניים...
ירדתי לזחילה אינדיאנית ותקפתי את כל המקדמיות שהשיגו עיני.
בעודי אוסף מקדמיות חטפתי חבטה קלה בראשי. הרמתי עיני השמיימה והרגשתי כמו שארכימדס הרגיש כשיצא ערום מהאמבטיה וגילה את משפט פיתגורס....
עץ המקדמיה הנטוע בחצר הבית השכן, משיל את אגוזיו ומפזרם סביבו ברוחב לב. מילאתי את כיסי באגוזים. כשהתרוממתי הייתה כבר חשיכה. צלעתי הביתה בעודי מתכנן את השוד הבא. לבעיה שעמדה בדרכי קוראים גדר. בשביל לעקוף את הגדר ולגרוף את המקדמיות השרועות בנחת סביב הגזע צריך מגרפה, או לחפור תעלה ולגלגל את האגוזים דרכה מחוץ לחצר, או פשוט לבקש רשות מבעל הבית.
לבקש רשות אני מתבייש. עדיף לבצע את השוד בהמשכים.
מאז, אני יוצא להליכה בחשיכה, גורר אחרי את האופנים של אשתי עם הסלסילה מקדימה, ממלא בסל ירוק שכבה של מקדמיות גרופות וממהר לכסותה בפציפלורות שקטפתי משיח הפקר.
על ההתמודדות עם הקליפה של המקדמיה אספר בפרק הבא...
