חלום רע

קמתי באמצע הלילה בבהלה,מזיע,שוב,שוב זה קרה,שוב חלמתי חלום רע על העבר,שוב פעם.
שוב נזכרתי,בך,אהובתי הנצחית,המתה,נזכרתי שוב ברגעייך האחרונים שאני ליד מיטתך מתפלל לטוב.
אני שונא את החלומות האלה,הם כל פעם מחדש מזכירים לי,שהחיים יכולים להיות מסריחים,עד שאתה כבר יוצר לך בועה,שהכל מושלם בעולם,פתאום הבועה הזאת חייבת להתנפץ לך בפנים,בגלל זיכרון לא נעים.
החלומות האלה תוקפים אותי,מאז שמתת לי,יקירתי,מאז גיל שתיים עשרה,מאז עברו כבר ארבע שנים.
אני עדיין תקוע בעבר,אבל אני בתהליך החלמה,אני אופטימי.

הבוקר שלמחרת,היה בוקר קצת מוזר,הייתה זו אמצע תקופת הקיץ,ותחילתו של החופש הגדול,החופש מהלימודים לכיף,מהחיים המסריחים לשבעים ימים של הנאה.
לסיפורנו,היום הזה היה מוזר,סוף יוני חודש,חודש קייצי,בבוקר הזה ירדו גשמים עזים,אני חושב שמזג האוויר סימל את הרגשתי הכללית,הרגשה חרא.
קמתי מהמיטה צחצחתי שיניים,אכלתי התלבשתי,והתארגנתי למה שהתלמידים מכנים "היום המפחיד",יום קבלת התעודות.
יצאתי מהבית באיחור קל,בדרך ראיתי את נועה,למרות שאני מכיר אותה שבועיים היא ידידה שלי מאד טובה,ההורים שלה היו גרושים,היא חיה קשה,היא גרה עם אבא שלה, השתיין,שניצח את אימה בבית המשפט,הוא קיבל את האחזקה עליה.
ואימה,הייתה מכורה לסמים,אך עכשיו נועה מספרת שהיא בסדנאות גמילה כבר חצי שנה.
"היי,נועה",אמרתי בחיוך.
"היי",השיבה נועה.
"אז היום,היום המפחיד נכון?"
נועה השיבה לחיוב.
בהמשך הדרך דיברנו על דברים כמו,חברים ומשפחה,וכמובן שגם צרות עם ההורים,סיפרתי לנועה על החלום שלי.
איך לומר זאת נועה הייתה בקיאה בכל נושא שהיה קשור אליי,היא ידעה עליי הכל.
לא שאני לא סיפרתי לה,אבל היא ידעה,מעבר,לדברים שאני מספר לה בדר"כ.
באמצע הדרך,התחיל לרדת גשם,מזל שהבאתי איתי מטריה,לייתר ביטחון,כי נועה לא.
הרוחות העזות והחזקות,טילטלו כל פעם מחדש את המטרייה,אני התאמצתי שהמטיירה לא תתחיל להתעופף,ותיקח אותי בדרך.

כשנועה ואני הגענו לב"ס,ראינו קבוצה ענקית של ילדים בחוץ,מחכה,וכשהתקרבנו מעט יותר,השומר אמר לנו לא להיכנס לב"ס,כי יש הצפה.
החשדות שהיו בב"ס הם,שאחד התלמידים חיבל במערכת המים.
לקח למורים ולעובדים שם,בבית הספר,לפחות שעה וחצי לסדר ולארגן את ב"ס מחדש.
נועה ואני היינו באותה כיתה,היא ישבה שולחן לימיני.
כשנכנסנו לכיתה,אחרי כל המהומה,עקב ההצפה המפתיעה,המחנכת נכנסה לכיתה והתחילה לסכם את השנה,ושניזהר בחופש,אתם יודעים כל השטויות האלו שהמורות אומרות בד"כ.
היא קראה אחד אחד מהתלמידים שיבואו אליה,לקחת את התעודה ובנוסף גם ידברו איתה שיחה אישית.
התעודה של נועה הייתה כמו תמיד,מצוינת פלוס,התעודה שלי,לא אגיד שהייתה גרועה,אבל גם לא כזאת בשמיים.
"שי?",המורה שאלה,"מה קורה לך בשנה האחרונה?אני יודעת שעדיין לא הצלחת להתגבר על המוות של טלי,אבל עברו מאז ארבע שנים,לא הגיע הזמן לפתור את הבעיה הזאת?"
המורה חיכתה כמה דקות,והסתכלה עליי,כאילו היא מחכה לתשובה,אבל מה היא יודעת?
על השינה המועטה שלי,ועל החלומות המזוויעים שהחריפו בשנה האחרונה?
השנה לא השקעתי כי לא היה לי כוח,אחרי הכל בלילות לא הייתי מצליח לישון,והייתי סתם משקיע בלימודים,כי לא הייתי מרוכז,ומצב זה מוביל לכישלון.
אני לא יודע מה יותר מבאס ומעצבן,להשקיע ולהיכשל או לא לעשות כלום וגם להיכשל.
אני לא יודע בדיוק כמה זמן הרגע הזה,שהמורה התחילה להסתכל עליי היה,אולי שניות ואולי דקות.
ואז היא פתחה את פיה,וסגרה אותו,כאילו היא מתלבטת אם להגיד משהו או לא להגיד,או בכלל גם איך להגיד אותו.
ולבסוף היא התגברה והחליטה להגיד,"לא כדאי שתפנה לפסיכולוג?שיעזור לך להתמודד?"
ההיתקלות האחרונה שלי עם פסיכולוג,תיקון,פסיכולוגית,לא היו משאירות תוצאות טובות,ורושם חיובי עליי,להיפגש עם עוד בעל מקצוע מהסוג הזה.
הייתי מאוהב בסטודנטית שלומדת פסיכולוגיה,לקחתי אותה אחרי שנה,שנה אחרי המוות של טלי,הייתי מאוהב בה נואשות,היא הייתה בת 24,ולבסוף במסגרת הפרויקט שלה בלימודים,היא הייתה צריכה לעזוב,בסוף כל שנה,ולעבור למקום אחר,וכך היא עזבה אותי.
כששאלתי אותה,בפגישה האחרונה שלנו,אם אפשר לשמור על קשר,היא לא הסכימה ,בטענה שעכשיו אני צריך להתגבר,לחזור למסלול הנכון והרגיל של החיים,לחזור,בלעדיה.
"איילת",אמרתי למורה,יש לי ניסיון רע עם אנשי מקצוע כאלו,אל תדאגי,אני כבר אתמודד עם הכאב".

אחרי קבלת התעודות,הלכתי עם נועה ברחוב,שהייתה שמחה כל כך,וכולם ראו זאת עם חיוך גדול על פניה,מאוזן לאוזן.
"אז מה המורה אמרה לך?",היא שאלה בקול מעט ציצני,שגרם לי לגחך.
"שום דבר מיוחד",השבתי,"רק שאני צריך להשקיע יותר בלימודים.
"היא צודקת,אתה יודע",היא קטעה אותי,"ראש גאוני כמו שלך,לא מוצאים הרבה,אתה סתם פוגע בעצמך,ומעניש אותך,בלי סיבה.
לא השבתי,אחרי כמה דקות הליכה עם נועה,בעיר הסואנת מרכבים ראיתי אותה,את הנערה החדשה,הנערה החדשה שנדלקתי עליה.
עיניים כחולות כמו השמיים רק ללא העננים שברקע,ושיער חום בהיר מתולתל ויפה,ושפתיים עסיסיות כמו שזיף המלא במיץ.
היא פשוט הייתה מושלמת,מושלמת,נועה הבחינה בדבר המתרחש,ובחוסר הטקט שלה,קראה לאותה נערה,שתלך איתנו.
קראו לנערה טלי,זה הזכיר לי שוב את הנפש התאומה שלי,זה גרם לליבי,לכאוב,ולהלום בחוזקה.
לא יכולתי לדבר או לזוז,או בכלל לעשות משהו,הייתי בנאדם קפוא.
טלי,החדשה,הסתובבה אחרי כמה צעדים,ולרגע,אך רק לרגע נראה לי שראיתי פנים מוכרות מהעבר.
ואז שמעתי את קולה,קולה החמוד,"אתה בא כבר?בוא,צב."
היה משהו תמים בנערה הזאת,קיוויתי שהעולם לא ישחית אותה,קוויתי גם שהיא תשנה בו משהו,קטן כשיהיה,זה לפחות יהיה משהו.
טלי התקרבה אליי,ועשתה תנועות מצחיקות בין העניים שלי,לבדוק אם אני ער.
צדקתי,באמת היה משהו תמים בנערה הזאת.
ולבסוף,הקול שהרס את כל החלום שלי,היה קולה של נועה מהמשך הרחוב,נועה תמיד מובילה אותי לקטעים חסרי אונים,אך ברובם היא הייתה גם מצילה אותי.
התחלתי ללכת,טלי הלכה לצידי,"איך קוראים לך?",שאלה בקול מתוק.
"שי",אמרתי קצר,לא רציתי לבאס את הילדה החמודה הזאת והתמימה הזאת,בסגנון הדיבור שלי.
שלושתינו המשכנו ללכת,שוב ראינו מישהו מוכר מב"ס,קראו לו רן.
"היי רן!",נועה שוב צעקה,וגרמה לי יותר למבוכה,נועה תמיד אבל תמיד,חייבת פעם אחת ביום לפחות לגרום לי למבוכה,זה כאילו בטבע שלה.
ומשלושה נהפכנו לרבעייה.
רן ואני היינו חברים טובים,עד גיל 11,עד שילדים מהכיתה סיכסכו ביננו,וסיפרו לו שאני קראתי לאמא שלו זונה,ניסיתי לומר לו,שהדברים לא נכונים,אך כל ניסיונתיי היו לשווא.
הלכנו מכות,יותר נכון הוא הרביץ לי,לא רציתי להחזיר,כי ידעתי שזה לא שווה את זה.
במילא הקשר כבר נהרס,אני לא אהרוס אותו יותר.
אחרי חודש אני ורן השלמנו,אך לא היינו חברים קרובים כמו פעם,היינו רחוקים,יותר מידי רחוקים,היינו כמו מכרים,לא יותר מזה.
נועה ידעה זאת,את הסיפור,היא ידעה שזה לא יעשה לי טוב לראות אותו שוב.
מחשבותיי המתישות,החלו להיעלם,אט אט ובהדרגה,נבלעתי לנושאי השיחה של כל השאר.

"מה אתה מתכונן לעשות בחופש הגדול?",שאלה נועה את רן.
"אני לא יודע,כנראה אני אסע עם אבא שלי לאילת,לעבוד."
"לעבוד?במה לעבוד?",קטעה אותו טלי.
"בריף הדולפינים."
ידעתי שאבא של רן היה מאלף בריף,ותמיד בשלוש שנים האחרונות בחופש רן היה עובד איתו,אז מה יהיה שונה הפעם?ולכן לא שאלתי שאלות,בנושא הזה.
"ומה איתך?",פתאום פנתה אליי טלי,הייתי מופתע והמום,כאחד הלא מצפה שישאלו אותו דבר.
"אני לא יודע מה אעשה בחופש","גם אני לא",השיבה נועה כרוצה להיות שותפה בשיחה.
המשכנו ללכת,עד שראיתי את הבית שלי מבצבץ מהפינה,אמרתי יפה שלום לכולם,נשקתי על לחייה של טלי,ושל נועה.

כשהגעתי הבייתה,הייתי תשוש,תשוש מב"ס,תשוש מההליכה,והכי תשוש,תשוש מלהזכר בטלי.
הנחתי את המפתחות על השולחן שבכניסה,והלכתי להתקלח.
במקלחת חזרו אליי,שוב,הזיכרונות מהעבר.
וברקע המיים הזורמים,דמעותיי התווספו.
לבסוף התיישבתי באמבטייה,ובכיתי,אני מעריך כחצי שעה,עד שאבא שלי הגיע פתאום מהעבודה,ואמר לי להזדרז.
הייתי צריך את אבא באותו רגע שיוציא אותי מהרגש העמוק והעצוב,שתקף אותי.
יצאתי מהמקלחת,התרווחתי לי על המיטה,שבעים ימים של חופש והנאה מתחילים עכשיו.
רק שאצלי,השבעים ימים לא יהיו של כיף והנאה,אלא רק של שיעמום ועצבות.
לפתע צלצול טלפון העיר אותי מהפנטזיה,הייתה זאת נועה.
"היי,שי,אני יכולה לבוא אליך?",שאלה נועה בקול עצוב.
"כן",השבתי לה,והשיחה נותקה.
חיכיתי לנועה,ולבנתיים עד שהיא תגיע,סידרתי קצת את הבית,התארגנתי,החלפתי לבוש סידרתי את השיער,אתם יודעים דברים כאלה.
לקח לנועה 20 דקות להגיע,וכשהיא הגיעה,ראיתי אותה בוכה,הכנסתי אותה,ושאלתי במהירות,"מה קרה?",למרות שכבר שיערתי מה תהיה התשובה.
נועה בטח שוב רבה עם אביה,הריבים בין נועה לאביה היו ריבים קשים וגדולים תמיד.
"רבתי עם אבא שלי",אמרה בלחישה עצובה.
"את רוצה לדבר על זה?"
"לא",השיבה,"אני רק רוצה לשכוח מזה".
הנהנתי שאני מבין,והזמנתי סרט ופיצה.
השם של הסרט היה "יורו-טריפ",סרט מצחיק,שיגרום לנועה קצת לחייך ולצחוק.
נועה נשארה אצלי עד מאוחר,אחרי הסרט,הלכנו אליי לחדר,ודיברנו.
"אתה עדיין חושב עליה?"
"על מי?",שאלתי למרות שידעתי למי היא מתכוונת,אך לבסוף מסתבר שטעיתי.
"על טלי?"
"תמיד",אמרתי.
"אתה יודע שאני מדבר עם טלי החדשה,מהיום,נכון?"
ואז זה היכה בי בפנים,למה נועה שואלת?מה פתאום זה מעניין אותה?
"לא,לא ידעתי,שאת מדברת עליה,חשבתי על טלי,אהובתי".
"אל תהיה טיפשון",אמרה,"אני יודעת שאתה חושב עליה תמיד.
אגב,אתה יודע,שטלי התקשרה אליי היום?"
"עכשיו אני יודע",אמרתי,שוב זה קורה,מה פתאום נועה שואלת כל כך הרבה שאלות?היא חייבת להזכיר לי את זה תמיד?היא הרי יודעת,שזה רק מכניס יותר לעצב ודיכאון.
נועה חייכה,בפעם הראשונה באותו יום,"אני חושבת שהיא נדלקה עליך..."
"מה?למה את חושבת?"
"כי,היא התקשרה בשביל לברר עליך פרטים,אני חושבת שהיא צלצלה אליי,רק בגלל זה.
שי,עצה שלי,אל תיתן שוב להזדמנויות כאלו לחמוק,אחרי המוות של טלי,לא היו לך הרבה הזדמנויות,אז אל תיתן לה לחמוק,תגלה,שאולי בסוף,אתה תשכח ותצא מהדיכאון..."
"מישהו,אמר לך,להחליט לי בחיים?!",קטעתי אותה בכעס.
הייתה שתיקה בחדר,אך השתיקה הזאת הייתה כל כך רמה,שגרמה לי להרגיש רע,אני חושב שגם לנועה.
לאחר מכן אני זוכר את עצמי ונועה מתחבקים חזק חזק,כמו החברים הכי טובים,שלא ירפו אחד מהשני לעולם.
נועה הלכה בשתיים בלילה,ליוויתי אותה עד לבית.
"בה ביי",אמרה בקול קצת עצוב.
"להתראות",אמרתי,והלכתי חזרה הבייתה.

כשחזרתי הבייתה,חשבתי שהלילה הראשון של החופש נוצל די טוב,התיישבתי על כיסא שהיה מול המחשב.
שוב בדקתי הודעות,בדואר האלקטרוני שלי,וכרגיל שום דבר לא היה שם חדש.
מחשבותיי התרוצצו,בין נועה לטלי,ובין טלי לרן,מה פתאום,התחלנו כולם לדבר,ולהסתובב,זה נראה מוזר.
שהגיעה השעה לישון ולהתקפל,פחדתי,לא רציתי,לא רציתי שוב לחלום את החלומות האלה,את החלומות האלה מהעבר,החלומות הרעים האלה.
אך לבסוף העייפות ניצחה אותי,זה היה קרב חסר סיכוי עבורי.
הלילה,שוב,חלמתי,על טלי,אך היה בחלום משהו שונה,הצטרפה עוד דמות,
לא,לא,זה לא יכול להיות,ראיתי את טלי,טלי החדשה,בחלום...
מה היא עושה בחלומות שלי?
ושוב ראיתי את רצף הזכרונות המקוטע שלי עם טלי,אהובתי.
ראיתי את הזכרון,שהכרתי אותה,כשהיינו ביחד והחזקנו ידיים בצל שקיעה,עד לזכרונות הסופיים,כשהיא אמרה לי שהיא חולה,ושהתיישבתי לצידי מיטתה בבית החולים,והתפללתי לטוב.
כמו שכבר אמרתי החלומות האלו מעצבנים,יתרה מזאת,הם גם לא הכי עושים לי טוב.

קמתי לבוקר יפיפה ובהיר,לעומת הבוקר שקדם לו,ביום שלפניו.
הציפורים צייצו,השמש חיממה,את לבבות האנשים,כן,גם אותי.
אני מודה שההרגשה שלי קצת השתפרה.
יצאתי החוצה,לחפש עבודה,עברתי בחנויות משחקים וילדים,ועד חנויות בגדים ומזכרות,הכל היה תפוס,בדרך כשהלכתי ראיתי את טלי,"מחפשת עבודה?",שאלתי אותה בקול שניסיתי שייצא מתעניין.
"כן",השיבה קצר ולעניין בצורה מתוקה.
המשכנו ללכת עוד קצת עד שלבסוף היא הפתיעה אותי,בשאלה,"בא לך להיפגש היום?"
"אממ,לא,סליחה,אני לא בנוי לקשר,עכשיו,סליחה".
"מי אמר,שאני רוצה איתך קשר?!אני לא אמרתי את זה!!",קטעה אותי בעצבנות.
אחרי דקה של שתיקה,"נו,אז אתה רוצה או לא?"
לקחו לי כמה שניות לענות לה,אך לבסוף אמרתי לה שלא.
אני לא חושב שאני בנוי לקשר,חשבתי לעצמי,לפחות לא עכשיו,אני צריך את הזמן הזה בשביל עצמי,בשביל שאחלים לגמרי.
טלי רצה אחרי תשובתי,בשבריר שנייה שלפני ריצתה,ראיתי דמעה יורדת לה,על פניה.
ידעתי זאת עכשיו בבירור,פגעתי בטלי,פגעתי בה כל כך חזק,שגם שהשגתי את מספר הטלפון שלה מנועה וצלצלתי,היא לא ענתה.
הרגשתי נורא,אבל מה אני יכול להגיד לה?שהייתה לי אהבה שמתה וקראו לה טלי?מה אגיד לה?
הרגשתי זוועה,ופתאום צלצול טלפון קר פילח את ליבי בבהלה רבה,הייתה זו טלי,
היא אמרה שהיא מצטערת על מה שקרה היום,ושהיא לא ידעה שהייתה לי אהבה,שמתה,שקראו לה טלי.
אחרי ששמעתי את המשפט הזה,ישר שאלתי את עצמי,איך היא יודעת?איך טלי יודעת?איך היא יכולה לדעת?!אני הייתי כל כך מבולבל שלקחו לי כמה שניות להתאפס,וברקע מחשבותיי,אני שומע את טלי מצידו השני של הטלפון,"שי?,שי?!"
"כן,כן אני פה,זה בסדר,אין לך מה לדאוג,מה שעבר עבר."
"רציתי לומר לך משהו שי,אבל לא רציתי כל כך מוקדם להגיד זאת,אני חושבת שאני נדלקתי עליך",ואז היא השתתקה.
הייתי קצת בשוק,חשבתי שנועה,סתם אמרה לי,שטלי נדלקה עליי,בשביל שארגיש יותר טוב.
אחרי כמה שניות שאלתי אותה,"בא לך לצאת איתי?"
"מתי",היא שאלה.
"עכשיו",אמרתי.
"כן!",אמרה בשמחה.
קבענו להיפגש אצלה בבית בשעה 10,חצי שעה מעכשיו.
התקלחתי במהירות,ולבשתי את הבגדים הכי יפים שלי.
יצאתי מהבית,עד שצלצול טלפון החזיר אותי אליו בחזרה,הייתה זו נועה.
"אתה נפגש עם טלי נכון?",שאלה בגיחוך.
"כן",אמרתי בקור רוח,"איך את יודעת?"
"טלי אמרה לי,נהיינו אני והיא חברות טובות."
"את אמרת לטלי,על המוות של זו היקרה לי מכל?!",שאלתי בעצבנות.
"לא,לא",היא השיבה.
"טוב,אני חייב לזוז ביי".
"להתראות",אמרה והשיחה נותקה.
חשבתי שנועה משקרת לי,בדרך שהלכתי לטלי,עברתי על פניהם של קבוצת ילדים קטנה ששיחקה כדורגל כל אחה"צ.
לא האמנתי לנועה,רק היא יכולה לספר לטלי,מלבד זאת היא אמרה שהיא וטלי נהייו חברות טובות,אז זאת חייבת להיות היא.
הגעתי לכתובת,הבית של טלי היה ישן,אך עדיין ראו שהוא מחזיק מעמד עם השנים.
הוא היה בית גדול ורחב,בית פרטי,עם גינה פרטית ענקית,שאפשר להכניס לתוכה לפחות 250 אנשים.
פתאום קול הגיח מאחוריי,"כן זאת הכתובת,אם אתה מחפש אותי".
חיוך התפשט על פניי,הסתובבתי במהירות,זאת הייתה נועה,מה היא עושה פה?!מה קורה פה?!
נועה ראתה את הבעת פניי,המופתעת מעצם זה שראתה אותה היא ישר התחילה לגונן על עצמה,"טלי הזמינה אותי".
לפתע נפתחה דלת הכניסה הרעועה של הבית שהיה מאחוריי,הבית של טלי.
"היי",אמרה בקול הכי מתוק וסקסי שלה,שגרם לי לרעוד ולרצות לחבק אותה.
כשהסתובבתי,לכיוון נועה,נועה כבר לא הייתה שם,חשבתי לעצמי שאני לחוץ יותר מידי,ושזה הגורם,שגרם לי לאשליה נועה,דבר המצחיק לומר שאני מסתכל על זה עכשיו.
הסתובבתי לכיוון טלי,טלי הייתה יפה מתמיד,עיניים כחולות ושקופות כמו הים בתאילנד,כל כך צלולות שאתה יכול לראות את הבנאדם מאחורי העיניים האלו.
שיערה,החום והמתולתל התפרע קלות,למגעה הנעים של הרוח,ושפתותיה העסיסיות,גרמו לי רצון לנשק אותה.
"היי",אמרתי מנסה להיראות שאני בסדר,למרות שעמוק בתוכי,הייתי ממש לא בסדר,כל הקטע זה עם נועה,והשאלה שהטרידה אותי,למרות שידעתי מה התשובה,רציתי תשובה ברורה יותר,"איך טלי ידעה,מה קרה לפני 4 שנים?"
אבל היה משהו חיובי בפנים,אני לפחות הכרתי את טלי,החדשה,פעם ראשונה אחרי הרבה מאד זמן,
התחלתי להרגיש את האהבה,הרגשה שכל כך חיממה לב קפוא כמו שלי.
"את נראית מדהים!",אמרתי,טלי צחקה,היא צחקה באופן כל כך תמים שגרם לי לי לאהוב אותה יותר,ממה שאהבתי אותה.
"אני מכיר מקום שקט",והוא ממש יפה,"אמרתי, בא לך שנלך לשם?"
"קח אותי לשם תסיע אותי על כנפי האהבה",היא אמרה.
משוררת,חשבתי,עכשיו אני בטוח בזה,אני אוהב אותה,זה מזכיר לי גם טלי הייתה כותבת,סיפורים ושירים,שתמיד גרמו לי להתרגש,הרגשתי שטלי היא הנפש התאומה הישנה-חדשה שלי.
כשהתחלנו ללכת לכיוון המקום השקט,שניתן יהיה לקיים בו את הפגישה הכי רומנטית שאפשר,
ראיתי חבורה של נערים,אני לא הכרתי אותם,גם טלי לא הכירה אותם,הם היו מאותם נערים עבריינים כלומניקים,שהורסים את כל הטוב בעולם.
אחד מהם זרק לי מילה,"הומו",המשכתי ללכת לא עניתי,מאחור פתאום הרגשתי חבטה בגב,כל כך חזקה,שהפילה אותי על הרצפה.
קמתי מהר,חיפשתי את טלי,מימיני ומשמאלי,לא ראיתי אותה,לפתע שמעתי זעקה חלושה,המנסה להשתחרר מהצללים,מידי הנערים,הסתכלתי מאחוריי,ראיתי דמויות רצות במעלה הרחוב,רצתי בעקבותיהן.
רצתי מהר ככל האפשר,ניסיתי לרוץ כמו הרוח,דאגתי לטלי,דאגתי לה כל כך,לא רציתי שהיא תיפגע ויקרה לה משהו,לא רציתי ששוב אני אהיה בדיכאון הזה,לא רציתי ששוב אני אחיה באותה בועה,שתתנפץ לי שוב בפנים,לא רציתי ששוב כל החלום ייגמר בסוף הזה,לא רציתי.
רצתי בעקבותיהם,הם עדיין היו רחוקים ממני כמה עשרות מטרים,אבל אני מצליח להשיג אותם.
במהלך הריצה,אחרי האהבה,אחרי חיים טובים יותר,שמתי לב שהגעתי לאזור שאני לא מכיר בעיר.
ראיתי בתים מוזרים,ואנשים מגעילים,זאת הייתה שכונה ענייה ומוזנחת.
רצתי אחריהם,פתאום קלטתי,לאן הם רצים,לאני אני רץ אחריהם,הייתה גבעה,ובראש הגבעה היה בית ענק,אחוזה מפחידה,כמו שרואים בסרטי האימה.
הייתי כבר תשוש מהריצה,אבל זה לא היה משנה לי,רצתי,אני ארוץ עד שאפול,הגענו לגבעה,וכמו כן גם לאחוזה,הם נכנסו פנימה כל החבורה.
נכנסתי לאחוזה,התנשפתי כמו מטורף,ניסיתי לנשום בשקט,שהם לא ישמעו אותי ויקלטו שיש עוד מישהו אחד בפנים האחוזה.
האחוזה הייתה ענקית כמו שכבר אמרתי, בחדר הכניסה הראשי,ראיתי שולחנות וכיסאות מעץ,הם כבר נהיו אפורים מרוב חלוף השנים.
כל הקירות והתקרה היו מאובקים וכלואות בקורי עכביש.
שמעתי קולות מהחדר הימיני שבקצה המסדרון השמאלי,חיש מהר ניסיתי להתחבא,פן יצאו אנשים מאותו חלל,כי אם הם יראו אותי הלך עליי,הלך עליה,הלך על טלי,הלך על שנינו.
פתאום צעקה,זעקה רמה הבהילה אותי,שמעתי את טלי צורחת,שמעתי את טלי סובלת,נקרעתי בתוכי,הלב התחיל להיחתך מזעקותיה החדות כתער סכינים,של טלי.
שמעתי קולות של בדים נקרעים,לא רציתי להעלות בראשי,את אשר יכול לקרת,וישר זינקתי לכיוון החדר,רצתי במהירות מסחררת,טיפופי הרגליים שלי נשמעו בכל עברי הבית.
רצתי במסדרון הארוך,רצתי מהר כמה שאפשר,שהם לא יגיעו ליעדם,ולבסוף מעדתי,זה היה כל כך לא צפוי ברגע כזה,שאתה מרוכז במשהו כל כך,אתה לא שם לב לסביבתך,ופתאום חייבת להיות לך מעידה במשימה,כישלון בהצלה זה היה כל כך לא צפוי.
ישר קמתי,הגעתי לדלת החדר,פתחתי אותה,וראיתי את טלי חצי ערומה ואת הקבוצה,שמחזיקים בה,מנסים לקרוע את שאר בגדיה,החדר היה שונה משאר הבית,הוא היה מלא ברהיטים הוא היה כמו דירה קטנה,עם סלון ומטבח.
זינקתי על אחד מהקבוצה שלהם,זה שהיה הכי קרוב אליי,הוא נפל ואני הייתי עליו,נתתי לו אגרופים.
האחרים שמו לב למתרחש וישר,באו לכיווני,הם התכוננו לקפוץ ולנתר עליי,הם התכוננו לערוף את ראשי,עד שאחד מהם,ראש הקבוצה אני מניח,אמר,"עזבו אותו",והם נעצרו וצייתו כמו כלבים טובים.
הקול הגיח מאחוריי ולא ראיתי את האדם,היה עליו צל שכיסה את פניו,"מה אתה רוצה?",שאל בקול קר וקפוא.
"תשחררו אותה,בבקשה,ואחרי זה,עשו לי מה שאתם רוצים,אפילו תהרוג אותי לא אכפת לי."
"לא!!!בבקשה לא!!!קחו את שנינו",צעקה טלי,היא צעקה בצורה כל כך אמיתית וכואבת,שזה הרס אותי מבפנים.
"אבל!",קטעתי את צעקותיה,"תנו לי ולה 10 דקות.
האיש אמר,"חמש דקות בלבד",הוא קרא לשאר הקבוצה,לצאת מהחדר,ואז הוא הסתובב אליי ואמר,"שלא יעלה על דעתכם לעשות שטויות,אחרת זה לא יהיה טוב".
הדלת נסגרה,טלי ישר חיבקה ונישקה אותי,יש כל כך הרבה דברים לומר ולא מעט מעשים לעשותם,שחמש דקות לא יספיקו,ם לא יספיקו לחיים שלמים.
"אני אוהב אותך",אמרתי מקול מאוהב ומפוחד כאחד.
אצל טלי ראיתי דמעות,דמעות של עצב ודיכאון,היא נראתה כל כך יפה,שהיא בכתה,כאילו כל העולם עוצר מלכת,ועיניה התכולות,המעוטרות בדמעות,שיקפו את עיניה המאוהבות.
"תבטיחי לי דבר אחד,שלא משנה מה יקרה,שלא ישנה מה יקרה לי,את לא תבכי ולא תהיי בדיכאון,את חיבת להבטיח לי את זה",אמרתי בקול שבור.
היא הנהנה לחיוב,אחרי זה התקרבתי אל שפתותיה העסיסיות,חשבתי אם זה הסוף,אז לפחות שיהיה לי טעם מתוק בפה,ולא את הטעם המר של הדרך הנגמרת.
שפתותינו התקרבו,כרוצות להתחכך ולהתחבק,אחת עם השנייה,העולם עצר,קולות העולם לא נשמעו מבעד לרחש השפתיים המתעתקות כל פעם אחת מהשנייה וחוזרות,כמו ריקוד.
נפתחה הדלת בבום נוראי,לחשתי לטלי שתיקח את הז'קט שלי,שתכסה את עצמה,שלא יהיה לה קר,בערבים הקרירים של יוני.
"טלי,אהובתי אני אוהב אותך כל כך",אמרתי בקול כואב וחלש,"זה יהיה הזיכרון שלך ממני",ודחפתי לה את הז'קט ביד,ודחפתי אותה  החוצה כאחד,ראיתי את דמעותיה הולכות וגדלות,לא רציתי להביט בעיניה,שאני לא אשבר גם.
"ההומו מאוהב",אמר אחד האנשים מהקבוצה,הנחתי שהקבוצה היא בעצם כת נגד משהו אך לא ידעתי של מה.
הם הוציאו את טלי החוצה,עכשיו אני אתמודד עם כל מה שיהיה לבד,אפילו עם המוות.
הדלת נסגרה,שמעתי אותה ננעלת מבחוץ,היו שם 4 אנשים,שניים החזיקו סכינים,ושניים אחרים עם שרשראות ברזל.
ידעתי שזהו הסוף,אך לא רציתי לתת לכל אימוני הלחימה שלי בילדותי להיות לשווא,אני אלחם.
אחד התקרב לכיווני,ניסה לדקור אותי,התחמקתי במהירות,נתתי לו בעיטה בצלעות,הוא נפל על הרצפה,אבל אחרי שנייה קם.
הוא בעט בי ואני נפלתי,קיבלתי מכה חזקה בגב,הוא ניסה לדקור אותי,בעטתי לו בפרק כף היד,אחיזתו בסכין התרופפה,בעטתי שוב,אך בכף היד,הסכין התעופפה,ועפה לראשי אחד מהאנשים.
פתאום השניים שנשארו בצד וחיו הצטרפו,ניסיתי להילחם,אך לא הצלחתי,הרגשתי את שרשרת הברזל חונקת,שואבת ממני אל פיסת פאזל של חיים,ואת דקירות הסכינים,שמכלות את כל הגוף.
פתאום נשמעה ירייה,והדלת נפתחה,ראיתי את טלי מחוסרת הכרה,עם דם בראשה,שהו זה טלי מתה, הנפש התאומה הישנה חדשה שלי,נפש תאומה ישנה,טלי אהובתי הראשונה,הנפטרה ממחלה,טלי הנפש התאומה החדשה מתה מפשע באמצע פגישה.
אני נזק לעולם ,כל מי סביבי מת,אני פשוט מביא לאסון.
פתאום ראיתי,אור בין עיניי מתקרב ומתקרב,יריית רובה אני מניח,כי אחרי זה לא שמעתי קול ירייה,יותר נכון לא שמעתי אחרי זה כלום.
הכל נהפך פתאום לשחור,ופתאום הרגשתי הרגשה מוזרה שכזאת,קרה כל כך ונקייה,פתחתי את עיניי,הכל היה לבן,הקירות והתקרה היו לבנים,גן עדן?קרוב לוודאי שלא,זה היה בית חולים.
לפתע ראיתי שני אנשים,גבר ואישה לא מוכרים.
האישה צעקה,"הוא מתעורר!!"
הרופאים ישר באו לכיוון הצעקות,לכיוון החדר שלי.
הם בדקו אותי,אתם יודעים לחץ דם,לראות אם אני בהכרה וכל השטויות האלו,היה מחובר אליי צינור ומחט נעוצה בעור פרק היד שלי,אינפוזיה הנחתי שזה.
כעבור שעתיים אני חושב,אתם יודעים לא היה לי שעון על היד,הרופאים עזבו אותי,וראיתי שוב את הגבר והאישה המוזרים האלה,"אתה לא מזהה אותנו?"שאלה האישה.
"לא",אמרתי בלחישה שכמעט שלא שמעו אותה כלל וכלל.
"הרופא אמר שזה יכול לקרות",אמרה האישה בלחש,כדי שאני לא אשמע,לגבר עם הפנים הרציניות.
"אנחנו ההורים שלך,נפצעת כשהיית בן שלוש,מתאונת דרכים של נהג שיכור הוא נכנס ברכבנו,אתה קיבלת את המכה החזקה ביותר מבין שלושתינו.
נכנסת לתרדמת 14 שנים"
החלה האישה ליבב ראיתי דמעות רצות להן על תווי פניה.
"טל,אני כל כך אוהבת אותך!!",והיא התקרבה אליי וחיבקה אותי.
טל?!לא קוראים לי שי?!חייתי חיים שקריים?!!הכל היה בעצם חלום?!הכל היה שקר?!זה בכלל לא קרה באמת?!אלא רק בראש שלי?!במוח שלי?!זה לא יכול להיות,זאת חייבת להיות טעות,מתיחה,זה לא יכול להיות!
טלי לא הייתה קיימת?!במה יש לי עוד להאמין?!במי יש לי עוד להאמין?!
"שעות הביקור נגמרו",אמרה האחות,הקול שלה היה קצת מוכר.
כשההורים החדשים זזו והתחילו ללכת לכיוון היציאה מהחדר,ראיתי אותה.
זה היכה בי כמו פטיש בראש,מסכית?!מה היא עושה פה?!

מסכית,היתה הסטודנטית לפסיכולוגיה,שלקחתי אותה,בחיים השקריים שלי,היא נראתה כמו שהיא נראתה באשלייה שלי,כל כך יפה כל כך מיוחדת,כל כך אמיתית.
"חלמתי עליך אתמול",היא אמרה,"היית כל כך סגור ועצוב.
גם אחותי חלמה עליך,היא קמה מסיוטים אתמול בלילה,היא אמרה שהיא מתה וגם שאתה מת,גם לפני 4 שנים היא קמה מאותם סיוטים,אבל אני לא יודעת ממה,היא רק אמרה שהיא ראתה את עצמה מתה בחלום.
אתה יודעת היא בערך בגילך."
זה היכה בי בפנים,כמו שקית מים הנופלת מקומה תשיעית,ורק מקבלת מהירות בנפילה,"איך קוראים לאחותך?",שאלתי כאחד המצפה לשמוע את שם אהובתו.
"טלי",אמרה.
אתם זוכרים את עניין שקית המים?פתאום הרגשתי עוד כמה שקיות מים על ראשי,הראש שלי כל כך כאב,חשבתי אני בטח משתגע.

לפתע שמעתי קול,מהמיטה בצד ימין,הסטתי את הראש הצידה,וראיתי אותה,את נועה.
היא חייכה אלי.
"נועה?",שאלתי כאחד הלא מצפה להאמין,היא הנהנה.
"מה את עושה פה?כאילו למה את פה?",שאלתי בקול ציצני כל כך,שנועה צחקה.
"אני חליתי במחלה,שיכלה להרוג אותי,מצטערת שאני לא מפרטת,אבל ההורים שלי לא אומרים לי איזו מחלה,הרופאים אומרים שהמחלה,יכולה לגרום לחלומות בשינה,ליותר מידי חלומות,וגם לתרדמת של כמה חודשים.
הייתי בתרדמת שבועיים,והיום התעוררתי.

זה פשוט לא ייאמן כל הדברים האלו,חשבתי לעצמי,ופתאום ראיתי אותה,יפה כמו ליקוי חמה,כל כך טהורה ויפה,זאת הייתה טלי.