למה

רצה לי בלילות חשוכים
מקפיאי עצבים, מקהים
רוחות מנשבות
נלחמות כנגדי
מנסות להסות
את קולות הקבורים
מצבות, ניצבות
במסדר הן עומדות
מתגרות, לוחשות
נחשי מתי, נחשי
ואני לא עונה
מסתכלת, משווה
חולפת בריצה
זה לא הבית שלי

צלבים מסביב
תוהה שמא
אולי תקרה לדרכי מן צרה
מנסה לא לחשוב
צוחקת, שמחה
מטפסת על עץ
ממש כמו ילדה
כבר שנים שלא השתחררתי
כך סתם בלמתי, בטחתי
ולפתע פתאום, דממה
נפערה האדמה, רעדה
וכל הקור התחלף בחרדה איומה
ואת קולות הקבורים
כבר לא שומעים
רק החיים
צועקים, זועקים