פגעת בי

אני כולי זעם ועצבים עכשיו, אני באה והולכת בבית, מהלכת בבית בשעה מאוחרת, שכולם ישנים, מקללת בשקט.. מקללת את היום שנולדת וכמה שאני שונאת אותך. אני לא יכולה עם העצבים האלה.. זהו, אני נשבעת לעצמי שלא אדבר איתך ולא אפנה אליך יותר, ואם צריך אצעק עליך שתדבר לא במקום או תסתכל עליי. אני נכנסת למיטה שלי בשקט.. מתכסה חזק בשמיכה ומנסה להסדיר את הנשימה.. אני עוצמת עיניים ואז מבינה, אני מבינה שלא אוכל להירדם בלי הנשיקות שלך. עומדות לי דמעות בעיניים, אני חייבת שתחבק אותי עכשיו, שתגיד שאתה מצטער ושאתה פוגע מירוב אהבה, ואני אתפתה לסלוח לך, ונתנשק שוב כמו פעם.. ונלך לישון מחובקים בלילה הקר הזה. אבל לא, אתה לא שם, ורק הקללות שקיללתי אותך נשארות באוויר, העצבים עדיין שם, בידיים שלי, בתוך העצמות, מתים להתפרץ מתוך הגוף שלי. אתה פגעת בי ואתה גם לא איתי עכשיו.. אני לא יודעת מה לקבל קודם, את זה שפגעתי בי, או את זה שאצטרך לחיות בלעדיך תקופה או ארוכה, או אפילו לנצח אם לא יקרה דבר אחר כך. אני נשבעתי לעצמי לא לדבר איתך.. אני יודעת שזה הולך להיות מאוד קשה, ואין לי מה לעשות. באמת, קשה לי.. פגעת בי ואתה גם לא איתי עכשיו...