געגועים כתבו / אביה ומזי אבוחצירה

יש יום שבו דלתות הגעגועים נפתחות.

ובמקום בו נגמרות המילים שם קיים הגעגוע

שחונק את הגרון..

שם במרכבי הגעגוע הזמן לא באמת קיים,

ואת עוצמת הרגש ועומק הגעגוע

 לפעמים רק שתיקה יכולה להביע...

יש יום שבו דלתות הגעגועים נפתחות

ואי אפשר לעצור את הדמעות.

המילים גם הן כבר אינן זורמות,

כי שם קיים הגעגוע שחונק את הגרון..

ושם במרחבי הגעגוע, השיר גם הוא

כבר לא קיים.

ואת עוצמת הרגש רק השתיקה תביע.

יש יום שבו דלתות הגעגועים נפתחות

 ואז הזמן כבר לא קיים וחונק לי בגרון,

זולגות הן הדמעות, ואני כבר לא יכול להכיל.

את עוצמת הרגש ועומק הכאב,

רק השתיקה יכולה להביע.

יש יום,  יש יום,  יש געגועים.

אני כבר לא יכול,  כואב לי עמוק בפנים.

רק השתיקה, רק היא יכולה להכיל,

את עוצמת הרגש ועומק הכאב.

©כל הזכויות שמורות למחבר