|
כשסיים את ההגהות האחרונות על כתב היד שלו נתקל מוקי בקיר טיפוס בן ארבעה מטרים לפחות. מחד לא הייתה הוצאה לאור שהייתה מוכנה להוציא את כתב ידו על חשבונה (הוא פנה לעשר הוצאות) בצר לו ראה איך מכתבי הסירוב ניתכים בזה אחר זה על שולחנו.
ומאידך לא היה בידו ולו כחמישה עשר אלף שקלים (לפחות) על מנת להוציא את ספרו על חשבונו. האישה והילדים, הכול הלך על פרנסה. גם קרנות מימון לסופרים היו דלות. קרן עמו"ס נסגרה מזמן ויבשה כמו מעיין. וחלק מהן דרש כי קודם כל ישלם להוצאת הספרים ואז ההוצאה תפנה אליהם והם יממנו חלק קטן.
"מילכוד 22"
"אכן כך, אבל אלו הנהלים שהוכתבו לנו." אמרו בעלי הקרניים "וחוץ מזה, אנחנו מממנים סכומים קטנים, חמש מאות דולר."
אכן קיר טיפוס. איזה קיר, מצוק.
כל שבוע היה קונה מוקי חלום באחד עשר שקלים ושמונים אגורות. טופס לוטו. הוא היה ממלא מספרים וכן מספר חזק, משלם את הסכום ולמשך כמה ימים, עד ההגרלה היה מפנטז מה היה עושה בכמה מיליונים. בכדי לא להתייאש.
הוא פינטז כי אם יזכה יקדיש מיליון אחד לקרן סיוע לסופרים שיקים. קמול (קרן מוקי לסופרים)
הוא גם חשב על עקרונות למימון סופרים:
1. ספרים בעלי ערכים יהודיים, ציוניים וישראלים
2. מימון מלא, כחמישה עשר אלף שקלים לספר
3. פישוט תהליכים: הסופר מגיש לו את כתב היד לקריאה, אחר כך מביא לו הצעת מחיר מהוצאת הספרים והוא משלם להם ישירות.
כך, חשב, יהיה זה תיקון עוול.
יום אחד הוא בדק את הטופס שלו והסתבר כי זכה.
הוא בדק שוב
התרגש, היה מחוייך עד מאוד ורקד עד סוף הרחוב. שבעה מיליון שקלים.
לצערו סיפר לאישתו.
למחרת הייתה הכניסה לביתו סתומה בכל מיני מכרים על אמת ומכרים "סתם" וכאלו שנזכרו בו פתאום ככה ולכולם היו דרישות, תביעות ומענות. זה צריך מכונית לבן, זו צריכה נסיעה לשוויץ, זה צריך בורקס בשביל הבר מצווה של הבן, זה צריך תרומה לישיבת "אשרי הגפרור"
"די די די די" צרח "אני לא יכול יותר."
"אתה מוכרח, אתה חייב, אל תבעס."
"לא לא לא!!!" תעזבו אותי בשקט.
הם החזיקו בו, עשרות אנשים, בדש חולצתו, לפתו אותו בזרועו, בגרונו, בידיו.
הוא התעורר שטוף זעה. הביט אנה ואנה. השעה שלוש ורבע לפנות בוקר.
טוב, נו, לפעמים צריך להמשיך לחלום.
הפעם חלם על עוד הוצאה ששלחה לו מכתב סירוב
"כך יותר טוב." חייך.
| 
