לונה

החיוך שלה היה שוב אותו הבזק של כוכב שביט,

שמבליח לשנייה בחשכה.

בשערה הילת ירח,

ועלייה אני נושא את עיניי,

כמו בשמי כוכב מחלון חדרו של ילד.

לונה.

היא זוהרת בין כולם תמיד,

כמו כלנית לבנה בסבך,

ואני לוגם מבטים חטופים מבאר דמותה.

היא רק המשמעות ליקום שוב,

ולשפתיה אותו טעם חלבי ומתוק מכל,

טעם שלא אדע.

לונה

היא כדור של עופרת שניתקע לי עמוק בגב,

ואי אפשר להוציא.

היא הנפילה,

שפתחה את כל הצלקות.

היא בוערת בחזי אש משחית.

להעלות באש את שדה הכלניות.

לחתוך בשנתן,

את פניהן של הנשים היפות.

לונה.

כול טעות שלי היא זיכרון מורעל,

דימום פנימי שנימשך אין קץ.

עיניה הן צלמית הכאב,

באישוניה משתקפת דמותי השנואה.

הן לוקחות אותי למקום בו אני טובע לאט באוקיינוס של צל.

מתפתל חלושות בעוד אור השמש מתרחק והכול מתערפל.

לונה.