מונולוג 4

כל פרח שפגשתי הבוקר דרש בשלומך

אדומים צהובים וסגולים לטפו בצבעי נחמה.

ראיתיך, סנטר על אדן חלון

מיישיר מבט לתווך לבך.

לא עדן, לא תקווה, כלו ימים קרבו הקיצין.

פניך האפירו, גלגלי ראשך טוחנים חרדה

(ה)נשקפת בך כעננים נסקו שחור באגם,

תקווה לגאות לא מרפה שפל.

אתה הלכת בדרך ציה,

כערוץ  חרוך שסכר חסם לו ימים.

(הנח לפחד לצנוח, תהייה מדלג משוכה.)

בנו קיים הספק, אשליית הבחירה

חיינו מטוטלת נדחפת גורל, או  קליפה במורד מפל

פטה מורגנה במדבר אנושי הווה ואיננו,

יום ועוד יום ועוד, בסך של  חיים;

הנח לי לשקוע בקמטי פניך

כמאהבת מימים עתיקים

תן לחרוזים לקשט קיומנו בתפילה

שתחייה מעבר המילים.

כאן, שריקות השחפים נותנים בי אות של מרחק

בארצות הגויים, אין זהב תפוזים גדל על עצים,

קוטפת רק געגועים קמלים.

אתה מת מהלך בדרכים שוממות

לך זרעי זיכרונות, עוד ינביטו פרחי התשוקות.

הנח למבטך ללטף ניצני הוורדים שפרצו היום לחיים.