ישבתי בשמש גלוית פנים

ישבתי בשמש עם משקפיים כהים

וכובע רחב שהסתיר לי את הפנים,

הרגשתי מוגנת ממבטים חודרים

כמו יושבת מאחורי קירות מגינים,

שהסתירו מפני את כל הצללים.

אהבתי להתבונן באנשים אחרים

לראות איך הם מתנהלים החיים האמיתיים.

ואני רציתי להישאר שם מאחורי הקירות

לשמוע להקשיב רק לראות ולא להראות.

מתבוננת בטיפות שיורדות מהשמים,

באנשים שרוכבים על אופניים,

בשמש הצוחקת ושולחת קרניים

האם אפשר סוף, סוף להוריד את המשקפיים?

לא זה מאוד מפחיד להסתכל ישירות

על הכול בעיניים כה גלויות.

מעדיפה להתחבא מאחורי הקירות

וכובע רחב שנותן לי לשקוע באשליות.

אי שם במרחב, אני נקייה מכל רבב.

עם השנים הבנתי שאם רוצים לחיות, ליהנות

צריך להעיז, לחייך וגם לצחוק,

לשים בצד את הפחדים והדמעות

ולהביט באומץ ללא פשרות.

היום אני יושבת בשמש גלוית פנים

ומסתכלת באומץ על החיים.