דודה סגולה. זכרונות.מונולוג בחרוזים "כל הזכויות שמורות" למאירה תמיר.

דוד שלי אח יחיד לאימי היה נשוי לסגולה, אישה מדהימה, תמיד מחייכת ושמחה, חזקה, כוחה היה במותניה כמו שאומרים.
הם היו גרים על שפת הים בתל אביב, בקיץ בחופש הגדול, לא היו קייטנות לא חוץ לארץ ולא בטיח, אז הבילוי הכי הכי כיפי שהיה לי זה היה כששלחו אותי לדוד שלי זכרונו לברכה ולדודה סגולה תיבדל לחיים ארוכים, לכמה ימים, מרחק חצי שעה נסיעה בסך הכל, בשבילי בזכרוני אמריקה לכל הפחות, כאילו והנסיעה ארכה כמה ימים, אפילו הילדים בשכונה תמיד היו אומרים "איזה כיף לך" ומקנאים.

לדוד שלי ולדודה סגולה היו שלושה ילדים, שני בנים ובת שהיתה בדיוק בגילי, היינו הולכים לים, משתכשכים, משתובבים, מתרחצים, בערבים היינו מטיילים, בשוק הכרמל, היו שם מדרגות נעות והיינו עולים יורדים עולים יורדים, מי אמר שהמציאו את זה רק מאז הקניונים? אבל הכי הכי כיף היה בלילות, כשהיינו משתגעים, חיליק הקטן היה מתחבא מתחת למיטה והיה צורח "התקפה" היינו יודעים שמיד צריך לדחוף את הראש עמוק עמוק מתחת לשמיכה מתחת לכרים, כי אם לא היה עולה הריח, היינו מתים, כך היינו משחקים ומשחקים וצוחקים, עד שדודה סגולה היתה מתקרבת והיינו משתתקים, היא היתה עומדת מעבר לדלת ואומרת "איזה מלאכים, איזה מלאכים" היתה מתפוצצת מצחוק, אחר כך היינו נירדמים.

מה שבעצם רציתי לספר לכם למה אני חושבת שדודה סגולה היתה מדהימה שכזאת? תמיד צוחקת תמיד שמחה תמיד מוכנה ומזומנה לעזור לכל דורש, ולמה החיוך שלה היה תמיד מרוח לה על הפנים, והצחוק שלה היה כזה מתגלגל היו שומעים אותו אפילו השכנים, ועוד עם שתי הגומות האלה, גומות שתדעו מחוללות ניפלאות.
בצהרים קצת לפני הארוחה איזה חצי שעה קודם לכן, דלת המיטבח היתה ניסגרת, בהתחלה הייתי חושבת שהיא מכינה לנו איזה הפתעה, קינוח, משהו לסוף הארוחה, והיא לא רוצה שניראה, שנריח, שנדע, לקח לי כמה זמן להבין שדודה שלי סגולה המדהימה היתה סוגרת את הדלת, היה לה שם שולחן קטן ושרפרף, היתה מוזגת לקערית בשרית את המרק, בקערית קטנה את החילבה, פיתה חמה שהביאה מהשוק רק לפני שעה קלה, קצת סלט ירקות, וכרע גדול ויפה של העוף, לא לפני שהיתה פורשת מפה משובצת ונקיה מוזגת לה כוס שתיה קר ומרווה, ושהכל היה מוכן היתה מתיישבת לאכול.
אחרי שסיימה היתה מכינה כוס תה עם נענע שקטפה טרי טרי מהגינה, פורסת מעוגת התפוחים שאפתה, רק משסיימה, אספה שטפה וקיפלה את המפה, הייתה פותחת את הדלת לרווחה, עורכת את השולחן שבפינת האוכל הגדולה, תוקעת את המטלית במותניה, וקוראת בקול גדול חזק "ילדים, שעת ארוחת הצהרים, בואו לאכול, בואו מתוקים לשולחן"

עכשיו אתם מבינים למה? לדודה סגולה היתה סבלנות אין קץ, היתה שמחה ומחייכת מוכנה ומזומנה לעזור ולהקשיב לכל דורש? והחיוך הזה שלה המרוח ועוד עם הגומות, גם  הגומות שתדעו מחוללות ניפלאות. .