סדמסקי

עמדנו מול משרדי המפקדה ביום בהיר בבניין הממשל הצבאי, כשבוע לאחר ששובצתי לאפסנאות הקו של חיים. סדמסקי, בחור רזה, מדיו חדשים, כומתה סגולה של גבעתי על כותפתו. חיוך על שפתיו הדקות שהבליט שיניים קטנות, או שמא לא היה זה חיוך כי אם הבעה מסוג מסויים. הבעה שהתחברה עם עיניים בהירות בעלות אישונים רחבים. מעט חטטים היו על פניו. מדבריו הבנתי שהוא משרת באפסנאות הקו שליד הגדר הדרומית. הוא הבליט את הגלילון החדש שהיה צמוד אליו, ענד לצווארו תליון לא מזוהה העשוי חוט. חוט ירוק. משאית מסוג ריאו חנתה במגרש החניה, מסתירה מפנינו את מבנה חדר האוכל.

"אז אני הולך לאבטחת יישובים ברבבה, יהיה לי אפוד, חרמונית מדוגמת, חיים אמר שיביא לי שקיות חימום, למה מה? אני אלך כמו מסכן?. אני אפסנאי..." את המילה "אפסנאי" הגה בצליל - מתמשך

"גם אני עשיתי אבטחת יישובים ב..." הספקתי לומר

"אתה..." קטע את דבריי, שפתיו הדקות נפשקו, עיניו חשפו אישונים רחבים. "יש לך בכלל מושג?" צעק "מי אתה? אתה יודע מה זה אבטחת יישובים... איך להתמודד עם אבטחת יישוב?"

"כן, זה פשוט..."

"אני..." הוא הצביע על עצמו, ידו השמאלית נשענה על קיר "אני יודע מה זה אבטחה, לפני יומיים, בלילה, היינו בפעולה, אני טיהרתי בית שלם ממחבלים כאן בחברון, זה היה כשהייתי במחסום ליד הצומת. הנה..." הוא הראה לי את התליון "מישהו הכין לי "ראש תורכי. אבל אז החארות האלה מכאן לא הסיעו אותי, סאאממקק... הלכתי כל הדרך למחסום ברגל... טיהרתי בית, בן אדם. אתה היית מסוגל לעשות את זה?" הוא צחק וצחוקו הצעיר חלול.

"אה, בגלל זה לא היית בלילה. אתה... אתה היית בפעולה?"

לשמע דבריי שינה תנוחה, שילב את שתי ידיו, אחר כך נופף בידו השמאלית: "מה, אתה לא מאמין לי? תשאל את בוארון, כל הלילה הייתי איתו. תשאל את מפקד העיר..."

"היית בקרבי?" שאלתי חרישית

"אתה יודע עם מי אתה מדבר?" צעק "אני קאליבר, שעוד היית בשא"ש (בבטן של אמא שלך) הייתי על הג'בלאות... אבל נפלתי, אני רוצה ללכת לגבעתי. חיים ימליץ עליי" נופף בידו ומחא כף

"ירון, מאיפה אתה בארץ?" שאלתי באגביות.

"מדימונה..." הדגיש

הכרתי את דימונה, "מאיזה רחוב?" בחנתי אותו

"אה... מרחוב השגרירים..." אמר ומבטו התחמק ממני

חיים התקרב אליי וקטע את השיחה: "אתה, תעלה למשאית, אתה נוסע לבסיס ציוד בצריפין עם בוארון" הוא הצביע על משאית ה"ריאו" שחנתה במגרש.