בצורת בעיניים

הגעתי בדיוק עם האוטובוס של החברים,

קצת חיבוקים, כיפים, ולהלוויה ממהרים.

עומדים בצד, שותקים בנימוס,

חברים מהעבר מתקרבים בהיסוס,

חיבוקים קצרים וחיוך אחד, אפילו,

למה נפגשים רק במקומות כאלו?

פתאום הלב מחמיץ נשימה בתוך החזה,

איך אליהו יכול להשמיע בכי כזה?

נותנים למשפחה לעבור בין כל האנשים,

אליהו במרכז, מוקף חברים מתלחששים.

כל אחד בא בתורו, ומעניק לבחור הטוב חיבוק,

אחד מהחבר'ה בצד עוצר בכי חנוק.

בסוף הוא נשבר, נותן לדמעות להישפך,

אליהו רואה אותו, והחבר את פניו הופך.

עוד אנשים מסביב מתחילים לבכות בשקט,

גם אני רוצה להוציא איזה דמעה שותקת.

בינתיים עיניי יבשות, תורי לחבק את היתום בעצב.

הוא בוכה, אבל אצלי אין שום דמעה מנצנצת.

מדוע אני לא בוכה? אין לי ממש תשובה.

גם לא כשאליהו צועק בכאב "הכל לטובה, הכל לטובה!!"

ההספדים מתחילים, האלמנה את דמעותיה משחררת,

בלי להרגיש אנחנו מחסלים סיגריות בשרשרת.

אח"מים מדברים, עבורנו זה חסר משמעות.

הם לא הכירו שם אף אחד, באו בשביל העיתונות.

ואז אליהו לוקח את המיקרופון, מספיד מול מאות אנשים.

מספר עליו ועל אביו, על ויכוחים מתישים.

כל אחד את פניו מסיט הצידה בבושת,

רק עיני לא דומעות, עפעפי כנחושת.

מנסה לבכות בכל כוחי, מביט אל השמיים.

יורק הצידה ביובש את מה שלא יוצא מהעיניים.

למה הריסים שלי נראים כמו חרבות לפני הקרב?

אליהו מבקש מחבריו לא לנקום באנשי ערב.

שום דבר ממה שהוא אומר לא גורם לי לדמוע.

נו, די, עולה לי רעיון- אולי את עצמי לפצוע?

רק אתמול בכיתי כמו תינוק, כשאמא לא ישנה,

והיום... מחכה בקוצר רוח לטיפה הראשונה.

ההספד לא נגמר, חברנו מחזק את משפחתו,

"לא להלחם, לא כך אבא רצה שנזכור אותו."

על הריב עם אבא כעת אליהו מדבר,

ובאותו רגע עיניי כמעיין המתגבר.

כולם כבר הפסיקו, ניגבו את הדמעות.

ורק אני מרוב בכי מתחיל כבר לא לראות.

זהו, נגמר, אומרים עוד כמה דברים לסיום

פתאום האווירה משתחררת, כאילו אנחנו בטיול.

מתפזרים הביתה, כבל זאת, יום שישי.

אבל כל אחד לוקח איתו בלב מסר אישי.

אליהו דיבר הרבה, דיבר לכולם.

על כיבוד אב, ועל אף אחד לא מושלם.

אבל מה שאני אזכור מאותה הלוויה מצמררת

הוא איך שניסיתי לבכות ובעיניי היתה בצורת.