הצוואה

הצוואה

לפני שנים התגייסתי לכוחות הרשע,

עם אידיאולוגיה ברורה ורצון עז

למגר  את הפשע.

אך בשנה האחרונה

ולמרות גילי המתקדם,

מצאתי את עצמי על תקן של לוחם,

כלומר, מיגור הפשע הפך למושג שולי,

ואני נאלצת להפוך לגיבורה בעל כורחי,

על ידי שיטוט בגזרות העיר בפחד מכלה,

במטרה לאתר שאהידים

הרוצים להחזיר נשמתם לבורא.

אז היות ומעולם לא חשתי

קירבה גדולה יותר ביני לבין המוות,

וביקורי התכופים בבתי הקברות

הבהירו לי שאינני בת אלמוות,

אני רוצה להצהיר קבל עם ועדים,

שלוויות המלוות בטקסי פאר

מספקות יותר את יהירות החיים

מאשר את המתים.

על כן אינני רוצה שפוליטיקאים

יעשו הון פוליטי על קברי,

ושיספרו מעשיות על כביכול

קידום מזהיר שהיה צפוי לי,

או בכלל שיישאו כל הספד שקרי.

אפשר לומר את האמת

שהייתי סתם אדם,

שבסך הכל רצה לחיות

ולראות עולם,

שהגבורה היתה ממני והלאה

והכי לא רציתי לשמש גדר חיה,

ולמרות שממשכורת של שוטר

לא קל לחיות,

החיים יפים וטומנים בחובם

שורה של הפתעות.

ובכלל אם כבר לשאת מילים גבוהות,

הרי שדרושה גבורה רבה יותר בשביל לחיות.

על כל פנים כך או אך,

אל תפצלו עבורי את המסך.

נכתב בעקבות הרצחו של רפ"ק משה דיין ע"י מחבלים במדבר יהודה ובפיגוע בבית ישראל בירושלים בו פוצל המסך כאשר בחלקו האחד הוקרן הפיגוע ובשני משחק כדורגל.

 (מרץ 2002 )