הטיול התחיל לו ביום שלישי ה 16/5. נרגשת, נסעתי בבוקר עם אבא שלי להפגש עם הקבוצה ולנסוע לאילת. הטיול הזה היה מרגש במיוחד עבורי ובעיקר בגלל משנמעותו – טיול ראשון ללא אמא ואבא. אני לא ילדה ואפילו עברתי מזמן את גיל העשרה, למעשה העשור השלישי של חיי על סף סגירה והנה עדיין נוסעת לחופשות רק עם ההורים. עד עכשיו, כלומר. אמנםפ היתה פעם שנשארתי סוף שבוע אצל בן זוגי בערד אבל. הורי הסיעו אותי והיו בים המלח וחוץ מזה מרבית הסו"ש היינו פשוט בבית, כך שלא ממש נחשב. בכל מקרה כעת עם הטיול לאילת זה השתנה....
אז כמו שכבר אמרתי אבי הוריד אותי בתחנת הרכבת ליד האוטובוס עם כל החבר'ה. החבר'ה הינם חולי הדסאוטונומיה (כמוני) ומדריכים נלויים מעמותת שמחה לילד. עמותה שיזמה את כל הטיול ואני מודה להם מאוד. נרגשת התיישבתי על המדרכה ופטפטתי עם חברותי לטיול, אותן הכרתי: גילי ונועה. שתיהן חולות דסאוטונומיה כמוני והן מקסימות לכל הדיעות. גילי לא מזמן נשאה (הייתי בחתונתה) ונועה גרה בצפון הארץ, וזה כה חבל, כי בטוחה שאם הייתה גרה קצת יותר קרוב, היינו חברות נפלאות.
אז הגיעה גם אנת, חברתי מחיפה וענבל מאשקלון. באמת עצוב לי שכולנו גרות רחוק אחת מהשנייה, כי כך קשה לשמור על קשר. בעיקר עם בעיות הניידות שלנו.
בכל מקרה, שוב סטיתי, לאחר הדיבורים, סייעו לי להכניס המזוודה ואנחנו עלינו סוף סוף לאוטובוס, תפסתי מקומי ונרגשת חיכיתי לנסיעה. כעבור זמן מה הגיעו שאר האנשים מירושלים, כולל הרופאה המטפלת בנו פרופ' חני מעיין, אישה ורופאה נפלאה לכל הדעות, המדריכה שלי, הדס התיישבה לידי והתחלנו בנסיעה. רוצה להגיד שהנסיעה הייתה רק כייפית, אך לא אוכל. אמנם שיחות ושעשועים סייעו, אך הבנסיעה עצמה היתה מאוד מעייפת. מה ששמחתי, זה שיכלתי לקחת תרופות ולעשות טיפולים ברוגע שכן כולם ידעו על כך. במהלך הנסיעה הכרתי עוד אנשים מהקבוצה עצמה ומהמדריכים. כלם אנשים נהדרים.
הנסיעה המשיכה לה עד העצירה הראשונה שהיתה בכפר בדווי. העצירה היתה מיועדת לאכילת צהריים. ישבנו לנו על כריות ולאחר הסבר קצר על אירוח בדווי, אכלנו בתאבון את האוכל ונחנו לנו מהנסיעה. העצירה היתה כשעה שעתיים ומיד המשכנו הלאה לכיוון חוות האנטילופות. היה מדובר בנסיעה די ארוכה שעברה בכייף אך מודה שהעייפות התגברה והרצון להגיע כבר למלון, להתקלח ולנוח היה עז. אם להודות על האמת די קיוויתי שיפסחו על חוות האנטילופות וימשיכו ישירות לאילת. לא כך היה, אך אני לא מצטערת, כי החווה היתה מעניינת ומהנה. ראינו אנטילופות שונות וקבלנו הסברים מפורטים ואז הורשנו להכנס לפינת הליטוף וליטפתי את במבי. אני יודעת שאני בוגרת, אך סרטי דיסני מאז ומתמיד היו אהובים עלי וחוץ מזה, המקום גרם לי לחשוב על האחיינית שלי, מאיה. בטוחה שהיא הייתה נהנית.
הביקור כפי שהתחיל כך גם נגמר ויצאנו לנסיעה האחרונה, היעד מלון הולידיי אין, אילת. עייפה, כבר נחתי בנסיעה. לא רציתי להרדם כי לפעמים מהתעוררות בעת נסיעה אני חשה בחילה, אז סתם רכנתי לעבר החלון וחיכיתי. הכל היה חום. חום, חום, חום. מדבר, מדבר, מדבר. מודה שלא התלהבתי. בכל מקרה הנסיעה הגיעה לסיומה וסוף סוף בשמונה וחצי הגענו למלון. במלון, אכלתי והתקלחתי. אחר"כ ביליתי קצת במשחקי קלפים עם מיטל ידידתי והמדריכות שלנו, הדס ורעות. חששתי מעט מהלילה, אך העייפות התישה אותי ונרדמתי כמעט מיד.
