השמים בוכים יהודה

השמים בוכים יהודה. כל הזכויות שמורות.

היה זה יום גשום, סוער, כבר עברו שלוש ועשרים שנה, אף אחד לא בכה, לא מזילים דמעות אצלנו במשפחה, נולדנו למשפחה קשוחה, אפילו איתני הטבע לא מה שיפחידו אותנו, לא יעוררו שום בהלה, אפילו המוות מתקבל אצלנו בהבנה, אלוהים נתן אלוהים לקח, לא מעורר בנו פחד ואימה, רק משמעת, חוזק ועוצמה, רגשות ממוסגרות בתוך תמונה, ואמונה. אני כבר מזמן חזרתי בשאלה, כבר לא מאמינה, אני ילדת-ההיפך, מורדת בחוקים, לא משחקת באותם המשחקים, אני הופכת שורשים.

     רק זעקת שבר אחת, אחת ויחידה, נשמעה מתוך הדממה: "יהודה, השמים בוכים, י ה ו ד ה."

     מאז, מאותו היום, אני כמעט בטוחה, כשהגשם בא וסוער בחוץ, זה בגלל שהשמים בוכים, אז אני כבר לא מדלגת בין השלוליות כמו ילדה, עצוב לי בנשמה וגם אני בוכה.

תֹאהֲבִי אוֹתִי

הוּא אוֹמֵר וְעוֹד עָנָן אָפֹר כָּבֵד

מִתְקָרֵב, מִצְטָרֵף, מִתְחַבֵּר

וַאֲנִי רוֹצָה

רוֹצָה, בֶּאֱמֶת רוֹצָה

תֹאהֲבִי אוֹתִי הוּא מִתְחַנְחֵן

מְרַקֵּד לִי מוּל הָעֵינַיִם

מְטַפְטֵף, מְלַטֵּף, מִתְחַנֵּן

מִתְעַצְבֵּן

עַל הַמִּדְרָכָה רוֹקֵעַ וְרוֹטֵן

אֲנִי לֹא אִשָּׁה שֶׁל חֹרֶף אֲנִי אוֹמֶרֶת

יֵשׁ לִי מַסְפִּיק דְּמָעוֹת

דְּמָעוֹת לִפְרָקִים, דִּמְעוֹת זַלְעֲפוֹת,

דְּמָעוֹת בַּחֲלוֹמוֹת

וּבָרָד שֶׁל דְּאָגוֹת שֶׁנּוֹחֲתוֹת לִי עַל הָרֹאשׁ

וְשֶׁלֶג שֶׁמַּזְכִּיר לִי נִשְׁכָּחוֹת

קַר לִי בַּנְּשָׁמָה

בַּוְּרִידִים בָּעֲצָמוֹת

אֲנִי אִשָּׁה שֶׁל קַיִץ

זֶה רַק גַּלֵּי הַיָּם שֶׁשּׁוֹטְפִים לִי

אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת הַמְיֻתָּרוֹת

הַזְּרִיחוֹת וְהַשְּׁקִיעוֹת הַנְּדוֹשׁוֹת

צוֹבְעוֹת אוֹתִי בְּצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת

וּבְאָדֹם

וְהַחֹם

אֲנִי אוֹהֶבֶת לְהָזִיעַ אֶת הַלַּחוּת

וַאֲפילוּ אֶת הַדְּבִיקוּת

גַּם אֶת הַשָּׁרָב אֲנִי מְחַבֶּקֶת

בְּאַהֲבָה

בְּכָל הָרְצִינוּת

אוּלַי, אוּלַי יָבוֹא שׁוּב יוֹם

כְּשֶׁחוֹרֵף יַצְלִיחַ לִשְׁטֹף אֶצְלִי

אֶת הַכֹּל, אֶת הַכֹּל.

                      התפרסם בספר "תוכה כברה" באפריל 2007