את לא רוצה

בכית,

לא הצלחת להפסיק,

מעולם לא הבנת

מה הטעם לבכות.

הדמעות לא יבשו

מהריקנות

שמילאה אותך

כשהוא הלך.

הן גם לא התאדו

מהכאב שהוא גרם,

מהחום המקפיא

השורר בנשמה.

עזבת ולא השארת דבר

לא עקבות, לא סימן,

לא שובל של חלקים

ממך.

ועם כל צעד

הבנת שלא ברחת

אלא רק התקרבת

אליו.

ושוב התפתלת

מהכאב שקורע אותך

כל פעם מחדש,

כל פעם שמבטו חדר אליך.

את לא רוצה

שימצא אותך, ושוב ייקח ממך

את הנשימה האחרונה

שלך.

אבל את תמיד

מוצאת את דרכך אליו

הולכת במעגלים

בורחת ממנו, מעצמך.

זה כבר הפך לאובססיה,

כי הכול מוביל בחזרה אליו

למי שרצית פעם

למי שאת רוצה היום.

הראש בורח

והלב מחזיר אותך,

ואת נקרעת

מבפנים.

אז את הולכת

ולא משנה לאן,

כי אזלת כבר מכוחות,

התרוקנת מרגשות.

חזרת אליו

והוא לא מבין

איך את יכולה

לחזור לכאב.

חזרת אליו

אבל את לא רוצה,

חזרת אליו