לבד

לבד, מה זה לבד...

הספק מטיל צל כבד על הוודאות והחולשה מכתימה את הזיכרונות. החרטה מסתננת מבעד לסדק בשריון. לפתע אין סדק בשריון, פשוט אין שריון. אני קד קידה ויורד מהבמה. מבעד לוילון אני רואה אותם משחקים בהצגה שלנו בלעדיי וזוכים למחיאות כפיים. השקרים הקטנים והלא מזיקים הופכים להיות ילדיי, אני גאה בהם וסביבם אני מרגיש בטוח. האמת היא בתי החורגת והיפה שלא דומה לי כלל. אותו אדם שאני אוהב  איננו, אינני מוצא אותו. אני נתקף חרדה, מי אני כשהוא איננו, כשאני נותן תשובות וחמצן וסופח כאב ומלווה אהבה לאהבה נכזבת. המיטה שלי שוב נמצאת בפינה הכי חשוכה של החדר והכריות כבר לא לוחשות לי שהכול בסדר, הן שוב לחות, שוב רטובות. אני שוב מתחיל לשאול המון שאלות מול המראה והיא לא עונה, והשקט הופך שוב למועקה. אני מביט בה מביטה בי, מביט לה בעיניים ולא רואה את עצמי. אני מדבר אליה וקולי מהדהד ונעלם. אני מקשיב לה, מקשיב לדממה.

קשה לי, זוהי הבדידות.