תאוות מושאי השריפה

אני מתבונן בשיריי עד היום ואינני חש אלא תיעוב

למה פיללתי? המחנק נותר בקצה הסנטר

האטימות לא נופלת מזו של הקורא.

אין לי חפץ במילה הזאת, אינני יודע מדוע היא מתעקשת להיכתב

אינני חפץ בקורא הזה, אינני חפץ שיבוא ויאנסה

והיא אכן נאנסת, בכל רגע שעבר מאז נכתבה

היא נחנקת, בכל מבט החוזר וגומר עליה את השבח.

היא מבקשת שסיבותיה יחדלו

וחייה לא יהיו יותר אלא חיי החלום שלי

אינני רוצה בהזיה זו

יחזור נא הזמן מלכת, והאימה תשוב על מקומה בשלום

ישרפו נא המילים הללו, המחנק גובר בי ושיניי חורקות

תאוותי מרובה לכלות את החרוז (האם זה משחק בעיניכם, של צליל זהה עם הרצון לכלייה?)

תאוותי מרובה שהמשקל ישבור את  השורה, (האינכם רואים, אין זה מרגיע דבר)

המשקל קורע את גידיי, לוחש באזניי להפסיק

החרוז נכתב בהכרח , טועם את הדם הקרוש

החרוז מתלפף אל תוך הדמעה, מאלצה לאנוס את הייאוש

ישרפו נא מילים אלו