הנוף שאוהב

כתבתי את הנוף שאותו אוהב:

את צבע הלילה הכהה, העוטף את השקט האינסופי.

את הפנס הבודד הניצב במורד ולעומתו אורות הכרך הנושקים לאינסוף.

את נצנוץ המכוניות הרחוקות הזורמות לאיטן.

ואת תוגת הלב הנישאת איתן.

את ריח הרפת, יללת התן.

ובדידות אינסופית ושדה התלתן.

וכמיהה עמוקה לאהבה נושנה, אהבה ראשונה.

את השקט, את היופי,

את החושך, את הריח,

את כיפת הכוכבים,

עיבורו של הירח.

את הלבד את הביחד,

את האושר את הפחד,

את הפרח את הגוף,

את התום והליטוף.

את הרוח הקרירה,

ואת חום הלב.

את רטיבות הטל,

ואת הכאב.

וכששחר יעלה אתמסר אלייך,

אל חיקך אתמזג, ואדום.

כי זה הנוף אותו אוהב,