לנצח

סבבי שדות פרחים בוערים בצבע צהוב עז. הם נושמים לרווחה אוויר צלול, מתנודדים מצד לצד בקצב המהפנט של הרוח. אני מרחף לצידם, שובל שקוף מסתרך אחרי באומץ לב, מגעם מלטף עד עונג אישה, אימא טבע בלבוש חשוף ובמגע פילגש.

אני מתיישב על דיונה מקושטת ירוק, האדמה הרחומה אוספת אותי אליה, השמש מקשטת אותי בחומה, מקדישה לי אור במתנה עטופת שמים.

עורבים שחורי צוואר חגים סביבי במעגל שירת תפילה רכה, שלווה נפרסת מעלי כשמלת כלה טהורה, אני נושם את הנוכחות בכול כוחי, רגע נמשך לנצח, הנצח נמצא ברגע.

הוא פה, אני מרגיש אותו. קולו נשמע בלחש העלים, דמותו מתגלה בענן מותש מהפלגה תמידית.

"מה עכשיו?", אני שואל אותו, העצבות מציפה אותי לפתע.

"עכשיו תורך".

"אני לא מסוגל לבד". הפחד משתרש בליבי, זורם בעורקי אך פי אינו מגלה דבר.

"אינך לבד כול עוד תרצה בכך"

"ומה איתך?", בכיתי בלי להזיל דמעה.

צחוקו המתגלגל חונק את גרוני כשפרפר מוסיף ללכת הלאה, לעבר המסע המופלא.

"ניפגש בנצח"

הענן מתפוגג, שכינה עוטפת דמותך, המתמוססת לה ברקיע השביעי, מחלחלת מעלה לחבורת כוכבים שובבה.

"נוח על משכבך בשלום"

אור פרץ לליבי, חותם רגע בנצח.

הרגע נמשך לנצח, הנצח נמצא בכול רגע.