בבקשה אלוהים

בבקשה אלוהים.

כמה בבקשה אני אומרת, וברוב הפעמים אני מתאכזבת. אני אולי כועסת, ואולי מתאבנת. אבל לעולם איני מטילה בקיומך ספק. אולי כי אם אפסיק להאמין בקיומך לא יהיה לי יותר במה להאמין. וכולנו מחפשים במה להאמין. או לפחות האנשים החולמים שבנינו. כך חיי בנויים,על ציפייה ואמונה. על חלומות ורצון להגשימם. כבר מגיל צעיר, אם היית מתכופף קצת ושואל אותי מה אני רוצה, הייתי מתארת לך בפירוט את הרשימה.היא הייתה בוודאי מסודרת ויפה, מוכתמת ברגשות אשמה מעטים מסביב לה, מזכירים לי קצת עצלנות.

אלוהים אתה נתת לשואה לקרות. אלוהים, על מה אני מתלוננת? אל מי אני פונה? אל מי שישב על מרומי כיסאו וצפה באנושות היקרה שלו מגיעה לשפל הנורא ביותר בתולדות הקיום. אתה בראת אותנו ככה? רק כשאני נזכרת בדברים האלה אני חושבת שאולי אתה לא באמת שם,כי הפעם, זה הרבה יותר קל מאשר להאמין שאתה שם. אני יודעת, אני יודעת קצת יותר מהחיים המתהווים שלי בגיל 17. אני יודעת שיש לנו שיעור חשוב ללמוד, לי ולו. והמציאות טופחת לי בפנים ללא הרף. הוא נרתע בכל גופו מקרבה אמיתית אלי. שישה חודשים אחר כך, כאילו דבר לא קרה, הוא חזר וליטף במילותיו, אולי הצטער על מה שגרם לנו לא להיות, כי ההוויה שלנו זקוקה לנו, האוויר מחפש את חלל מילותינו. ודקה לאחר מכן המציאות שטופחת לי בפנים שבה ומתעצמת, כזה הוא, אדיב ונחמד, שומר על קשר כלשהו עם כל בת. אבל אני רוצה להאמין. כמו שאתה יודע. אני רוצה להאמין. אני רוצה להאמין שבשביל האטמוספרה הזו של החיים, אתה צריך את הבריות שלנו מלוכדות. אלוהים יקר, אף הגיון לא יוכל לנתח את הקרבה לאלוהות שהרגשתי באותו יום, אותו יום שבו התאהבתי בו. אלוהים, עזור לי, כי עכשיו אף אחד כבר לא יכול, אפילו לא אני. אני דגלתי בכך שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, ואולי הנחתי יותר מידי בפעולת ידי הכחושות. אז עכשיו אני מותירה בידיך את העבודה, בידיך הנלאות, המתקמרות, שמתקפלות בשילוב ידיים מעורר כעס או עלבון. אלוהים עזור לי, כי עכשיו אף אחד כבר לא יכול.