מפגש מסילות

היא הייתה בדרך לרציף הרכבת כשראתה אותו קרב בצעדים

שמזכירים צעדי חתול,  מסתכל לתוך עיניה עם חיוך קטן, וממשיך

לתוך אולם הנוסעים.

יום ראשון של חופשת השחרור. קצת אבודה.  בוקר אפור, מעורפל.

ידעה שבקרוב יהיה עליה להחליט מה הדבר הבא שתעשה בחייה.

אחותה התגוררה בפתח תקווה ולשם היו מועדות פניה לשבוע הקרוב.

הכרוז הודיע על כניסת הרכבת לתל אביב, תנועת נוסעים גדולה החלה

לכיוון דלתות הרכבת. לבושה בג'ינס וחולצה לבנה, תיק גב תלוי על

כתפה האחת, התקדמה לקרון הקרוב, במאסף, ומצאה עצמה ישובה לצד

משפחה עמוסת תיקים וילדים.

הרכבת יצאה לדרכה משמיעה צפירת פרידה, נוף הבתים התחלף

לכחול של ים ושמים ובתוכה, תחושת צפייה מעורבת בחשש של התחלות.

שקועה במחשבות, לא שמה לב איך שכניה לתא פתחו בסעודה הגדולה

"להביא לך משהו לשתות"? שאל בשקט. "תודה לא". מלמלה בהפתעה.

הוא חזר עם שני בקבוקי שתייה והניח אחד בידה.

"איש הסנדוויצ'ים" חלף בין הנוסעים, מתאים עצמו לקצב תנודות

הרכבת. הם החליפו ביניהם משפטים קטועים ומבטים מחייכים

למראה הילדים שקיפצו סביבם והוריהם שגערו בהם "שלא להפריע".

על התחלה אחרת.

המציאות שבה כאשר בתיה של תל אביב הציצו מבעד לחלונות וקולו

של הכרוז הודיע "הרכבת תיכנס מיד לתחנת תל אביב מרכז".

ביציאה מהקרון, הוא נתן לה לעבור לפניו, מגונן עליה מפני

הנוסעים שקצה סבלנותם מלחכות בתור. משם צעדו זה לצד זה

לתחנת האוטובוס הנוסע לפתח תקווה.

"תרצי שניפגש באחד הערבים" שאל כשהגיעו לתחנה. "לא חושבת"

ענתה חלושות מבלי לחשוב פעמיים.

כעבור שבוע, שוב בתחנת הרכבת, בדרכה הביתה, קרבה לאשנב הכרטיסים,

אף לא רגע אחד של מבוכה.

"מתי אוכל לראות אותך שוב?" שאל כשהגיעו לתחנה הסופית.

היא לעומת זאת, כשצעדה בשביל לביתה, הרגישה שהיא נוזפת בעצמה.

חודשים אחר כך, יום שישי בצהרים, בדרכה לתחנת המוניות,

"משפחות הפשע מחפשות אחר המודיע המשטרתי..." 

המומה מכול מילה כתובה, מנסה לחבר את הסיפורים ששמעה לאורך

"יודעת מי זה זה?" שאל בעל הקיוסק בידענות.

"לא" השיבה "לא ממש".*