האבן   (165)

מנהל בכיר צעיר ומצליח נסע ברחוב שכונתי, במהירות מופרזת, ביגואר החדשה שלו. הוא נזהר ובדק שלא מגיחים ילדים מבין המכוניות החונות והאט כשחשב שהוא מבחין במשהו.

במהלך הנסיעה, לא צץ ילד. אבל במקום זה, פגעה אבן בדלת היגואר! הוא עצר בחריקת בלמים ונסע לאחור למקום שממנו נזרקה האבן. הנהג הזועם זינק מחוץ למכונית, תפס את הילד הקרוב ביותר והדף אותו בצעקות על המכונית שלו, "מה זה צריך להיות? מה לעזאזל אתה עושה? זאת מכונית חדשה והאבן שזרקת גרמה נזק רב. למה עשית את זה?"

הילד הקטן התנצל. "סליחה... אני מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות." הוא התחיל להתחנן, "זרקתי את האבן כי אף אחד לא עצר..." בדמעות שזלגו על לחייו הצביע מעבר למכונית החונה ואמר, "זה אחי, הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו ואני לא מצליח להרים אותו." עכשיו הוא כבר התייפח ושאל את המנהל ההמום, "אתה מוכן בבקשה לעזור לי להרים אותו חזרה לכיסא הגלגלים שלו? הוא נפצע והוא כבד מדי בשבילי."

הנהג הנרגש והנסער ניסה לבלוע את הגוש שחנק את גרונו. הוא הרים במהירות את הילד הנכה לתוך כיסא הגלגלים, אחר-כך הוציא ממחטת בד וניקה את הפצעים שלו. סקירה מהירה אמרה לו שהכול יהיה בסדר...

"תודה רבה ושאלוהים יברך אותך," אמר הילד אסיר התודה לזר.

נסער מכדי לדבר, הביט האיש בילד מוביל את אחיו בכיסא הגלגלים לאורך המדרכה אל ביתם. הדרך חזרה ליגואר הייתה ארוכה וממושכת.

הנזק במכונית היה ניכר, אבל הנהג לעולם לא טרח לתקנו. הוא השאיר אותו כתזכורת למסר הבא: "אל תתנהל בחיים מהר מדי, באופן שיחייב לזרוק עליך אבן כדי לזכות בתשומת-לבך!"

אלוהים לוחש לנפש שלנו ומדבר אל הלב שלנו. לפעמים, כשאין לנו זמן להקשיב, הוא נאלץ לזרוק עלינו אבן. זאת הבחירה שלנו להקשיב או לא להקשיב.

הרהור למשך היום:

אם לאלוהים היה מקרר, הציור שלך היה תלוי עליו.

אם היה לו ארנק, התמונה שלך הייתה בתוכו.

הוא שולח לך פרחים כל פעם באביב.

הוא שולח לך את זריחת השמש מדי בוקר.

תכיר במציאות, חבר: הוא משוגע עליך!

יום טוב לכולם  !