העגונה

נותרתי לבדי, אישה עגונה,

ואין כל מרפא לי מפני הזקנה.

יום רודף יום, שנה בצל שנה,

ואני נאחזת בתקווה אביונה.

ביד רועדת מבעירה את האח,

ושומעת ענף דק גוו נחרך,

ונזכרת בדמותך הקדושה כל כך,

למרות שאין תמונה לי- אינך נשכח.

מה יפו ימינו תחת כיפת העבים,

מה יפו לילותינו בבעור הכוכבים,

וגם בימי האופל, בם הפניתי גבי-

לא שכחת אף לרגע שבועת אוהבים.

אך בעת כתלי ביתנו נטו ליפול,

ידעתי כי לא ידמה המחר לאתמול,

ועתה עזבתני אל הים הגודל,

והשארתני לשגות בבניית ארמון בחול.

מאז ועד היום, כמה פעמים בשנה,

חוזרת אני לנמל ממנו יצאה הספינה,

ובני הנמל שואלים: "הזאת העגונה"?

ומנידים בראשם: "לא, זאת האלמנה".

ובאים לשכנעני כי כלום לא יעזור,

ודודי ורעי כבר ודאי לא יחזור,

ועליי למצוא אחר שלי מחרוזת ישזור,

כדי שעגינות עולם על נפשי לא אגזור.

ומציעים האנשים: "נתירך מעגינותך,

רע ומר לנו לראות שוב בשבתך,

כשתותרי לכל ודאי תראי בנחמתך,

אינך צריכה לייחל לו עד מותך".

לא שקלתי ולו לרגע הצעתכם האביונה,

כלום אינכם יודעים שאין נמל בקרת הראשונה?

הוא ישוב עוד אליי, זו הבטחה נושנה,

ברית כרותה בינינו לבל ישימני אלמנה.

אמשיך ואחכה לו מדי שנה בשנה,

עד יציל את עירי הבוערת מחורבנה,

איני צריכה התרתכם, איני זקוקה לחנינה,

כי לבעל שכזה כדאי להיות עגונה!

ואני עוד יושבת, מצפה עלי חוף,

ואני לבדי, לא הסכמתי לנאוף,

ואני ממשיכה, לא הפסקתי לכסוף,

עד אראה בספינה- ואז יהא סוף.