את אדיר הדייג— אלי פרץ
ובערוב היום עת נוטה השמש אט אט, למצוא רוגע לגופה הלוהט במימיו הקרירים של הים, לנום את שנתה ולהעביר את שרביט הממלכה לידיו של הירח ומשרתיו הכוכבים, יורד אדיר לרציף של נמל יפו, כדרכו מימים ימימה, מתיר את סירתו הקטנה, ובתמרון בין כל סירות המפרש והיכטות שבמרינה ובטרטור מנוע, חולף על פני הסלעים האדירים של שובר הגלים, בתנועה מנוסה מסיט את מוט הגה סירת הדייגים ויוצא אל הים לפרוש רשת, אולי יאיר לו מזלו.
בשבעת הימים האחרונים לא יצא אל הים הפתוח ולא משה מהים ולו דגיג אחד, כל השבוע הוקדש לטיפול בסירתו,משפשף את צבעה הדהוי, מורח חומר אטימה בקרקעית ומשמסיים לצבוע את תחתית הסירה בכחול תוחם בפס אדום, בין הכחול ובין הלבן שכיסה את שאר חלקי הסירה ולבסוף את מוט ההגה צובע באדום, גומא כמה עשרות מטרים ונושם לסירוגין מלוא ריאותיו מהאוויר רווי רסיסי מי ים ,פעם תוך גירוי נימי נחיריו בריח המלוח ופעם כשפיו פעור לטעום את טעמם, חיוך מלא שלווה ננסך על פניו.
כשמו כן הוא, גופו אדיר, כולו שעיר מעל כרס ההולכת לפניו, במרכז מתנוססת צלקת מכוערת של הטבור חשופה בכל הדרה מתחת לגופיה לבנה צרה צמודה לגופו וקטנה ממידותיו, בהמשך תלויים לו מכנסיים קצרים הנאחזים באחוריו וחושפים קצהו של חריץ.
לא היה בליבו דבר על המפרשיות והיכטות או בכלל על כל הקדמה שפלשה לנמל הדגים וגזלה את פרנסתו ופרנסת שאר חבריו ובטרחה זו לשדרג את סירתו, קווה לצמצם את מראה החריג ושתשתלב כמה שאפשר בנוף החדש.
עצוב, חשב, שסירותיהם נדחקו לירכתי הנמל ומנהג שפשה בין הדייגים להציג את שלל הלילה על הרציף בשעות המוקדמות של הבוקר עם שלל הצבעים של הדגים והלובסטרים פזורים על הרציף או נתונים בארגזי פלסטיק אפופים בפתיתי קרח גם מנהג זה הולך ונעלם.
תוך התקדמות הסירה שלה מכיסו את מכשיר הסלולרי, וכמנהגו מיום שרכש אותו, התקשר לאופירה רעייתו להודיע שיצא אל הים, העדיף לכנותה בקיצור 'אופיר', גם להקל על עצמו וגם להיזכר בחלומו משכבר הימים על אוצרות אופיר,וכשהלחץ במעמקי הים הקשה עליו בצלילה ויתר על חלומו והסתפק באוצרות אופיר שיש לו בבית.
בשיער מדובלל, מרביתו כסוף, מכסה את עורפו וגם את מצחו ומקצתו מאפיל על גבותיו העבות המהוות ניגוד לעיניו הקטנות המתרוצצות בחוריהן כבוחנות ומחפשות, לאורן של קרני הזרקור המזדקר בירכתי הסירה, מחפשות אחר דגים המתגודדים במרכזה של אלומת האור, לא אצה דרכו, ישב כשידו אוחזת במוט ההגה ומנוע הסירה דומם זה זמן רב וממתין עד כי יצטופפו המוני דגים סביב האלומה, הרשת מקופלת ומוכנה לפרישה.
מבחין בדגים דוחקים ודוחפים זה את זה ונוהרים בהמוניהם אל הסהר המשתקף על מי הים הצלולים ובידו, בנגיעה קלה בפנס מעצים אדיר את קוטר הסהר, לפנות מקום לעוד דגים וכשנדמה שכל דגי הים מצטופפים באלומת האור פורש את רשתו.
בזריזות, מפעיל את הכננת ומושך את הרשת עמוסת הדגים שנוחתת על קרקעית הסירה, מביט בפרפורי הדגים וליבו מפרפר משמחה. מפעיל את מנוע הסירה ושם פעמיו אל עבר החוף.
בוחן בחיוך מלא הנאה את הדגים ומגלה ששלל כזה, מזה זמן רב לא עלה ברשתו, זוהי שכרה של אורך רוח, מתרווח באנחת שלווה על מושבו, מביט בחיוך בנצנוצי האורות הקרבים וטרטור המנוע נשמע לו כיצירה מוזיקלית מרנינה.
עוצם את עיניו, שבע רצון מעצמו וחוזר ופוקחן בבהלה כשנדמה לו שהסירה קרבה מדי לשובר הגלים, בתנועה חדה מסיט את מוט ההגה, נשמעת חבטה עזה בגחון הסירה עת שזרם של מי ים ממלא במהירות את בטן הסירה, מרגיש שהמים מכסים את ברכיו, רק אז מחליט לנטוש, ובשחייה מהירה למרות משקלו הרב מצליח לגמוא ולצמצם את המרחק עד שובר הגלים, אוחז באחד הזיזים ומתיישב על אחד מסלעי השובר, מפנה מבטו אל המקום בו עמדה קודם סירתו תוך שהוא מבחין במוט ההגה מזדקר ושוקע לאיטו ליבו נחמץ וראשו מעט סחרחר,חש כי יחד עם סירתו שוקע נתח מליבו.
מטפס ועולה עד הגיעו למשטח בטון חסר נשימה, מהמשטח מתמשך שביל, אף הוא מבטון, המוביל לרציף הנמל, רטוב עד לשד עצמותיו, תוך שעולה המחשבה שעוד דייג נשר ועוד נקודת זכות נזקפת לזכותה של הקדמה.
כשנזכר באופיר נזכר גם במכשיר ההסלולרי ששבק חיים ואין באפשרותו להודיע שחזר לחוף, מנסה לסדר את בגדיו ומאיץ צעדיו אל עבר נצנוצי האורות של יפו
