כריך עם ממרח שוקולד

מה נפלאות דרכיו של הזיכרון! לעתים חמקמק הוא ועיקש ומסרב להעלות את השם או התמונה שאנו כה רוצים ולעתים - מעלה ומציף הוא את מוחנו בשמות ובתמונות.

זה מה שקרה לי השבוע כאשר באתי לאסוף את נכדתי הקטנה מן הפעוטון בו החלה לבקר. מראה הזאטוטים החמודים, הישובים על כסאות הפלסטיק הקטנים והצבעוניים, סביב שולחן גדול, ואוכלים בשקט את הכריכים הקטנים המרוחים בממרח שוקולד, עשה לי את זה.

לנגד עיני עלתה תמונת הגנון של זהבה, הגנון הראשון שלי. בת שלוש וחצי הייתי כאשר עליתי עם משפחתי ארצה. עד אז גידלה אותי אומנת צמודה אשר טיפלה בי במסירות ודאגה לכל צרכי. הייתי בת יחידה ומפונקת. גדלתי בבית מרווח מוקף חצר גדולה ומוצלת.

כל זה השתנה עם העלייה. גרנו בבית מלון קטן באחת המושבות הותיקות, חמש נפשות בחדר אחד, עם פרימוס בתור מטבח. היה זה בראשית שנות החמישים, שנות העלייה ההמונית.

אותי הכניסו לגנון באיחור מאחר ועלינו באמצע חודש נובמבר. הגנון ניצב בראש גבעה. שער עץ כחול  ושביל מרוצף הובילו אליו, דרך חצר גדולה שעץ אקליפטוס סוכך עליה. בחצר היה ארגז חול ובסמוך לו נדנדת עץ אדומה.

הגננת זהבה הייתה אישה נעימה וטובת לב. מראה פניה מטושטש בזיכרוני אולם אני זוכרת היטב את הסינור שהיה קשור תמיד למתניה. מאחר ולא הכרתי את הילדים ולא ידעתי מילה בעברית – נצמדתי לסינרה של הגננת ובאשר הלכה – הלכתי. היא קיבלה זאת באהבה וגם הילדים התרגלו לראות ילדה קטנה וצנומה, בעלת עיניים כחולות גדולות ותלתלים חומים שופעים, כרוכה אחרי הגננת. כך התנהלו הדברים במשך חודש ימים.

ואז, לפתע פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, פציתי את פי והתחלתי לדבר ב...עברית! הילדים פרצו בקריאות שמחה וצעקו: "זהבה! זהבה! היא לא אילמת! היא מדברת!" התרגשות גדולה הייתה בגן וכולם התקרבו לשמוע מה בפי.

כאשר באה אמי בצהרים לאסוף אותי, מיהרה זהבה לספר לה את החדשות המרעישות ועד מהרה הפך הסיפור לשיחת היום בשכונתנו הקטנה.

לאט לאט גבר ביטחוני ושחררתי את זהבה מן האחיזה בסינרה. הפכתי לתלמידה מן השורה, אולם את הקוריוז החביב המשיכו לספר במשפחתנו בכל הזדמנות, עד שנחרת עמוק בזיכרוני.

הגננת בגנון של נכדתי עברה עם מגש הכריכים ושאלה "מי רוצה עוד אחד?" נכדתי הרימה את ידה הקטנה ומיד קיבלה כריך נוסף. לה מתקו הכריכים ולי – הזיכרונות!