כמה אבק. השידות הכהות הוסתרו מתחתיו, השעווה המיושנת שצבעה הורוד כבר דהה קישטה אותן, החומר הישן הזה הפך לגאה, לא לכלוך שיש לנקות, אלא חלקים בודדים מנר שהקשיב לסיפורים רבים.
מן החלון נשקף נוף, נדמה היה שאפשר להריח אהבה ישנה,אווירת בין ערביים רגילה של פריז. המבנים הישנים והיפים, שמלאו את תפקידם כהלכה הקרינו יופי מעופש, מספיק מבט חטוף בהם וכבר עוברות בראש תמונות ישנות של זונות מהודרות, מריחות בושם מוגזם, מקושטות בנוצה מעל ראשן.
מהחלון השקיפה לה אשה עייפה, עייפות מיוחדת אפפה אותה, עייפות מהאבק שהאפיל על חייה אט אט, מי חשב שאת יום ההולדת ה60 שלה היא תבלה בפריז. כמה אירוני, אם יש עיר בעולם שיכולה לעלות כל זכרון, ישן כחדש, היא פריז.זכרונות אלה נשכחים ומוחשיים בו זמנית, ולרגע היא נזכרה באמא שלה שהביטה בה בפליאה ובכעס כשהבטיחה לה שלעולם לא תשכח את אותו היום עם אהובה "גם בעוד 50 שנה", אי שם רחוק בבנייני האומה.
כנראה שהיא צדקה,המאדאם הישנה,כשהבטיחה זאת לאמה, הנה היא, בת 60, עדיין מתחרטת על שיחה אחת שהתפספסה. נדמה שאפשר היה לחזות בלב פועם בשקט בתוכה,מלא בעצמה, עייף וחלש, מקושט בשעווה ישנה של עצב ושמחה.
מי היה מאמין, אותו נער ניראה לרגע כל כך קרוב, "שם שכזה נשמע לי מושלם, מקושט מעודן, מלא בשמחה, מוקף לבבות, לבבות אהבה" מילות השיר הראשון שכתבה עליו הדהדו בראשה. בגיל 14,בגיל 14 היא כבר חרטה את שמו על לבה, ועכשיו הוא מלא באבק.
"וואו וואו"!!!! הוא קרא לעברה מתוך הזכרון האחרון שאיים לשבור את כל היופי שהיא דאגה לפזר סביבו במשך שנים, הוא התרחק בגבריות מופגנת ומאצ'ואיסטית, "את לא צריכה כלום ואנחנו נשכח מכל זה" מצחיק, אנחנו נשכח מכל זה. תגיד את זה לאשה בת ה60 שיושבות כאן, היא חשבה לעצמה בטיפת ההומור העצמי שנותר מאותה נערה צעירה והזויה. זכרון זה כמעט איים והרס את השירים, המנגינות, המבנים, וכל שבב של יופי שהתאבן בליבה במשך הזמנים.
אבל אפילו האחד האמיתי, לא יהרוס את אהובה.
"מאדם ז'ולין, מאדם זו'לין" קטעה אותה קריאתה של המשרתת, המאדם הפנתה את מבטה באצילות עייפה לעבר המשרתת, "יש כאן אורח שבא לבקר אותך מאדאם, שאלתי אותו לשמו, והוא לא מבין צרפתית". המאדאם דמיינה לעצמה עוד מכר ישן מאחת הארצות בהן הסתובבה במשך חייה, שבא לאחל יום הולדת שמח לעלמה העשירה. את הצלחתה היא קטפה בעמל ובהשקעה רבה, חבל שלא יכלה לפעול כך עם אהבתה. אם אהבה הייתה תלויה רק בצדה, בוודאי שהייתה מתיישבת שוב באותו מקום הזוי שמשלב מדשאת תהום ענקית מלאה בנשמות עתיקות, ומרפסת עליה עומדים אוהבים חדשים, שלפני זמן רב כבר הפכו לישנים.
"מאדם מאדם, אז מה להגיד לו?" המשרתת העירה אותה שוב מהתהיות שעם בלותה הפכו ליותר ויותר ארוכות, "תכניסי אותו הנה" היא ענתה מתוך חובה,חבל שלעולם לא נתנו לה להתייחד עם זכרונותיה במלואם, היא חשבה.
בדלת נכנס איש מבוגר,לבוש בחליפה דהויה אך מיוחדת, מחזיק בפרחים נובלים, "אני מצטער" אמר בעודו מרים בנונשלנטיות גבה אחת "הפרחים כבר נבלו כל הדרך מישראל עד לכאן".
"זה פשוט מדהים,כמעט חמישים שנה עברו ואתה מדבר באותה צורה. רגע, מדבר באותה צורה?מי אתה? מאיפה אני מכירה..." היא נעצרה "אותך" והשלימה את משפטה בעודה מנסה להשתלט על שפתיה הרועדות. הנה הוא,קורן מתהילה נשכחת, כתרו הוא עטרת קוצים, עיניו תוהות כתמיד, והפעם התחבאו בהן חלומות אבודים.היא שתקה.
"את תמיד היית קצת לפניי. אפילו שאני הוא זה שגדול ממך בשנה,אפילו שכל הסיפור שלנו התפוגג בגלל שהיית ילדונת, את ידעת קצת לפניי. לא קצת בעצם, הבדל של 50 שנה לא נקרא קצת" הוא עדיין דיבר בשפה פשוטה בעודו מנסה להכניס מילים גבוהות כדי להרשים אותה, היא חשבה בגיחוך ופתאום הפציעה מתוכה אותה נערה הזויה שהצליחה להרשים אותו "אתה..אני השתגעתי עכשיו סופית, לכבוד יום הולדתי ה60" היא אמרה בסרקסטיות אופיינית לה "תמיד נשארת קשוחה הא..." הוא גילה השקפה זו לראשונה, והמשיך כאילו עוד זמן קצר יקחו ממנו את כל המילים "קראתי לך סנובית, והנה, מן הסתם אחת כמוך מבלה את שארית חייה כמאדם מהודרת בצרפת"הוא הניף את ידו באצילות בלויה מסביב לנוף שנשקף מחלונה
"הדר מעופש" היא ענתה "כן, באמת שמתי לב שלא ניקו כאן את האבק" הוא ציין בקולו המתחכם "אתה שם לב להכל, הוריתי למשרתות לא לנקות את האבק, אלה שנותיי האחרונות ורציתי להתייחד עם הזכרונות עליך בקפידה, אלה הימים האחרונים לא? עכשיו אני יכולה להגיד הכל,הרי זה כבר הסוף, ומה אתה עושה פה בכלל? גם אתה זכרת אותי לעולמי עד, ידעתי את זה, אלא אם כן אתה עוד אשליה" היא עצרה ודמעה התאמצה לצאת מתוכה.
הוא הוציא מכיסו סיגריה מעופשת, והדליק אותה, "הרופא אמר שנשארו לי חודשים אחדים לחיות, עד נובמבר של השנה" הוא עצר לרגע לראות מה היא תגובתה, היא שוב התקשתה כמו סוד שאין לפענח ועל פניה לא הוקרן דבר מלבד מבטה שנבר בתוך נפשו "את והמבטים שלך, כניראה שזה לעולם לא ישתנה, תמיד הפחדת אותי עם המבטים האלה, השארת אותי ערום, מצומק, גילית את כל סודותי, איך ידעת לכוון אותם כל כך" הוא נשען על השידה המאובקת בעודו שואף את הסיגריה המצטמקת.
"אתה נשען על השידה שלך" היא אמרה בעדינות המסתורית של אותה נערה, "שלי?" הוא התרומם בקפיצה המיוחדת שלו ולרגע שוב נשקף אותו נער נשכח, היא התקרבה אל השידה ופתחה את מגירותיה, מתוך המגירה הגיחו דפים על גבי דפים "אלה שירים וסיפורים עליך, אהוב יקר, גם התכתבויות מעטות, ותמונות דהויות" הוא חייך חיוך ממזרי מתחת לזקנו הקצר, צעיר לנצח, היא חשבה.
"כנראה שאדם צריך לדעת שהוא גוסס על מנת להקשיב לאמת שבליבו" הוא אמר בצער חדש "אני לא הייתי צריכה לגסוס," היא אמרה בטון כועס במקצת "אז זה מה שתעשי עכשיו?" הוא ענה והמשיך "תנזפי בי לעת זקנה? גם את נזכרת מאוחר מידי, כשחייתי כבר חיים אחרים..." לבה הצטמק וסוף סוף זלגה מעיניה דמעה, היא התקרבה אליו ואמרה "כל חיי חיפשתי את הסיפורים, רקמתי אותם יום יום בדמיוני,בין הבלי החיים, אף אחד לא הבין, אולי רק אתה לפעמים. והנה בדיחתו של אלוהים, בשנים האחרונות לחיי מתגנב לו אותו סיפור אהבה שלא הצלחתי למצוא לו סוף". הוא חייך, כמו מי שהבין בבהירות את מחשבתה, היה לו את הכשרון לזה מאז שהייתה ילדה "תסתכלי מסביבך, פריז, אורות,שעות בין הערביים מפיצות ריח של אהבה ישנה, והדר מעופש מתפרץ מכל עבר, התפאורה הייתה כבר מוכנה, רק שהשחקן קצת איחר להצגה" היא צחקה וחשבה בפעם המליון איך שרק הוא מבין אותה,באותו רגע יצא מתוכה משפט של נערה מאוהבת, כמו שתמיד נשארה... "אז נשאר לנו עד נובמבר להיות כאן... הא?"
