קנאת סבתות
לסבתות של היום לא קל. פעם, סבתות גרו קרוב לבית בנותיהן/בניהן. והיה להן קשר כמעט יומיומי עם הכלות והחתנים וכמובן עם הנכדים.
בילדותי היפה, נהגה סבתי לאסוף את כל ה"אפרוחים" אליה. בערבים חורפיים, ישבנו עמה על המטה הרחבה, מכוסים בשמיכה. והיא, הפליגה בסיפורים והחזיקה אותנו שעות מרותקים וצמאים לשמוע עוד ועוד.
היום, כאשר הגיל הממוצע של הסבתות ירד, וסבתא זה כבר לא מה שהיה פעם, נוצר מצב בו כל אחד עבר לעיר אחרת, או שהסבתא עברה. עם השנים, בגרו הבנות והלכו בעקבות בעליהן, ועזבו את הקן. וגם מי שנתברכה בבנים, חשופה היום לעובדה שגם בניה הלכו בעקבות נשותיהם, כמו שאמר הפסוק: "ועזב את אביו ואמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד", אי אפשר לשנות את שהגורל הכתיב. מזלנו שהיום השימוש בטלפון מפותח וגם לפלאפונים יש תפקיד נכבד באיתור מיידי של הצאצא, לשם קבלת "מבזק" יומי דחוף על מעללי הנכדים.
צורך קיומי הביא היום את הילדים להיות פוליטיקאים. כבר בעריסה יודעים לאן צריכה לנשוב הרוח. לילדים אי אפשר לשקר ובודאי לא לגבי רגשות. הם יודעים לקבל אהבה והמון, ואפלו לדרוש אותה. לשמחתי, נכדי שלי יודעים לקבל, אך גם להשיב לי אהבה מלוא חופניים. "כמה אתה אוהב אותי", אני סוחטת אותו. "עד השמים" משיב צעיר נכדי.
למפגש סבתא נכד, הכנסנו מימד חדש. "דגירה"... כדי שתדעו מהי ה"דגירה" להלן הסבר. בכל פעם שאנחנו נפגשים ובמיוחד מאז היותו כבן 3 שנים, אנחנו נכנסים למיטה, אני מחבקת אותו חזק חזק, מתכסים בשמיכה (וככל שמתכסים יותר, הכיף גדול יותר) ואני מספרת לו סיפור בעל פה, או קוראת לו מהספר. חיוך העונג השפוך על פניו מלמד שעכשיו, "נא לא להפריע, סבתא דוגרת"...
לפעמים, אחרי שהוא משתעמם מהמחשב/טלוויזיה/פלייסטיישן או רובוט זה או אחר, הוא בא אלי בהצעה: "סבתא אני רוצה שתדגרי עלי".. או בקיצור "בואי דגירה"... לא צריך לבקש ממני פעמיים, מיד זרועות התמנון שלי נשלחות והוא נחטף למיטה אל מתחת לשמיכה. "אני אוהב שאת דוגרת עלי", מגרגר הקטן בהנאה ומתחפר עמוק יותר.
"מה יצא לנו אחרי הדגירה" אני שואלת בעונג.
"אפרוח צהוב" הוא משיב בציחקוק.
וכך, הפך אצלנו המושג "לדגור" לאות, כי הגיעה שעת עונג לסבתא ולנכדה. אגב, אני מרשה לכל סבתא לאמץ את הדגירה. בשעת חסד זו הוא כולו שלך... את יכולה לעשות עם נכדך ככל העולה על דעתך. לטרוף, לאכול, לנשק, להסניף ולספק את כל הגעגועים והחסר. כולו שלך, מתמסר בשלמות וללא סייג.
עברו חודשים, גדל מעט הילד, וגם המרחק עשה את שלו. להפתעתי פנה "הבוגד" הקטן לסבתו השניה וביקש ממנה "לדגור" עליו... אבל אין דין דגירה אחת, כדין דגירה שניה. ותמיד בסוף אני מצליחה לסחוט ממנו שאני דוגרת טובה יותר כי "סבתא רבקה מוחצת אותי"...
במוצאי שבת, 'אכולת קנאה' על שנכדי בילה עם סבתו השניה, זו מצד האב, התקשרתי לתחקרו. לבדוק מה מצב מניותי אצלו, ועד כמה הוא שלי ורק שלי עדיין. וזה הולך ככה...
"שלום חמודי מה שלומך".
"בסדר"
"היית אצל סבתא רבקה"? אני שואלת והקנאה מפעפעת בקולי. "כן"
"והיא דגרה עליך"? נחש הקנאה שבתוכי זקף ראש בציפייה.
"חזק". הוא משיב לי לקונית.
"מחצה אותך?", בשלב זה הרגשתי את ההכשה, ישר בלב.
"מאד". הוא עונה לאקונית...
לא הבנתי למה הוא מדבר בקצרה עד שהתברר לי שאביו בסביבה, מקשיב לשיחת בנו. והילד? צינזר.
כבר בגיל צעיר הפְנים את המושג: "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי".
