אטלנטיס

המים שוקטים, תכולים לאין סוף,

הים מתרטב בעין דמועה.

הגלים נשברים דומם בחוף,

מעבירים בלחשושם את השמועה.

ופתע מן המצולות היא עולה, נגאלת,

משברים נשברים ברוח הומיה.

העיר הארורה, בכישוף היא מקוללת,

פורצת מהמעמקים וקמה לתחייה.

עיר הבדולח הקסומה, עיר האבן והאור,

עיר הבוהק והנוי והשגב,

שבה אך לרגע, כה פיללה לחזור,

להשיב עמודי השש לאחוז ברגב.

כמדי ר"ש עולה העיר האביונה,

מבית גנזיה שבמסתרי הים,

ובפיה השבוי תפילה נושנה:

לשוב ולהכונן כממלכות עולם.

אך יודעת היא רז אפל ממגדלור,

יודעת סודה של הקרת הנצורה,

כי עד שלא ישאיר עובר אורח מטבעו,

לא תשוב המקוללת שבותה בחזרה.

ורוכלים מעמידים דוכנם בשווקי הכרך,

מעטרים אותו בקישוטי הטף,

והעיר מוצפת פתע באור רך,

מחכה להלך שיפזר בה מעותיו.

אך ריקי הלב ותפוחי הכיסים,

לא האזינו לצעקת אביון ודל,

ולא קנו מאום, ולא היו ניסים,

ושעון החול עוד מעט ואזל.

העיר העייפה לשנתה מתכוננת,

עוד רגע ויעטפנה הגל מאחורנית.

ואומה עלובה בפניה מתבוננת,

אך תשוב ותנהג כך גם שנית.

וישוב הגל ויכס עין העיר,

סערה איומה בים מתחוללת.

"האמנם כדאי אותה שוב להעיר,

אם אומתם זו היא המקוללת"?

המים שוקטים, תכולים לאין סוף,

הים מתרטב בעין דמועה.

אנשים לא נשברים לעולם בחוף,

וכי למה שיאמינו לזו השמועה.