עתיד

כשאנשים צחקו עליי, דמיינתי שהם צוחקים איתי. אז צחקתי גם. הם חשבו שאני מפגרת, ילדה מפגרת שיושבת בצד וצוחקת על עצמה. וכשהם חשבו ככה, דמיינתי שהם מפגרים. ובגלל זה הם לא מבינים אותי. ובגלל זה לפעמים, אני גם לא מבינה את עצמי.

ובהתחלה הייתי מעולה בלימודים, כל המבחנים מושלמים. הייתי חכמה יותר מכולם והמוח שלי גדל וגדל, עד שהוא הפסיק לגדול. ואז בלימודים כבר לא הייתי טובה ולא הצלחתי להבין שום דבר ממה שלימדו אותנו. התייאשתי מללמוד באמת, אבל דמיינתי שאני לומדת מעולה, ושולחים אותי לכל תחרויות המדע והמתמטיקה שהיו שולחים אותי אליהן פעם, ושהייתי זוכה במקומות גבוהים ואם לא אז בפרס ניחומים קטן שהייתי מביאה למחרת לבית הספר, וכל התלמידים היו מקנאים ומנסים להיצמד אליי, אך אני רק הייתי מחייכת אליהם ומחבקת את הפרס חזק חזק, שלא ייעלם. אני זכיתי בו לבד, ואם הם רוצים לגעת בפרס שיילכו לתחרויות מדע ומתמטיקה בעצמם.

וכל הילדים בבית הספר לא אהבו אותי, רק שניים. אבל את השניים האלה לא אהבתי. אז דמיינתי לעצמי שאני נמצאת בבית ספר אחר עם תלמידים אחרים, ושכולם אוהבים ומעריצים אותי, והבית ספר הקודם רואה את זה ומצטער שלא אהב אותי לפני זה. וגם הבנים כולם אוהבים אותי. ולוקחים אותי לסרטים ומשלמים על ארוחות יקרות, גם על הארוחות היקרות במסעדה הצרפתית שבמרכז העיר.

ואף פעם לא היה לי מה לעשות אחרי הלימודים חוץ מלנגן על הפסנתר הישן, אז דמיינתי לעצמי שאני אחת הנשים העסוקות ביותר בעולם, ושאין לי זמן פנוי לעצמי. ושאני טסה מארץ אחת לאחרת, עם חליפות צבעוניות ואיפור על הפנים.

והתקופה הזאת הייתה כל כך טובה, אני כבר לא מבינה איך דאגתי אז ממעגלים של משחקי חברה. הרי למדתי בבית ספר מעולה עם ציונים גבוהים, והלכתי לתחרויות איזוריות וארציות וזכיתי בפרסים, והיו לי המון חברות שרבו אחת עם השניה על הזכות לבלות איתי מחר, וכל הבנים שאמרו לי "שלום" מבוייש ברחובות ובמסדרונות, ולאחר כמה ימים אזרו אומץ ושאלו אותי מה אני עושה בסוף השבוע, רק בשביל שאני אענה להם שאני עסוקה, אבל אולי יהיה לי זמן פנוי בשבוע הבא. אבל רק לנבחרים מהם היה לי זמן בשבוע הבא.

וכשגדלתי התחתנתי עם מנהל חברת מחשבים מפורסמת, אחד עשיר, יפה, כזה שבא ממשפחה טובה. והולדתי שני ילדים למרות שלא יכולתי. והמשפחה פירגנה גם כשהיא לא, והכל היה כל כך טוב, בדיוק כמו שדמיינתי שיהיה.

וכל כך שקעתי במה שלא, ששכחתי לחשוב על מה שכן. שעתיד לא היה לי, ולא עבר ולא הווה, ולא שום דבר אחר חוץ ממוח שהפסיק לגדול אך הצמיח כנפיים. ומצאתי את עצמי שוב מחוץ למעגל, מחפשת מקום.