שבועיים סה"כ

שבועיים אחרי שהכל השתנה אני לובשת את אותה חולצה. לא תכננתי את זה, אבל בבוקר כשקמתי והסתכלתי בערימת הבגדים שנלבשו אך עוד לא מוכנים לכביסה, שלפתי את החולצה הצהובה.

רק עכשיו מול הראי שליד המטבח אני נזכרת בפעם האחרונה שלבשתי אותה.

טלפון אחד ביוזמתי,

משפט אחד שלו,

אני נאלמת דום,

שלום, שלום,

וממשיך היום.

"זה לא היה במקום" נועה מאשרת. "הוא קם על צד שמאל" היא מבהירה. אנחנו אוכלות. זאת אומרת, היא אוכלת ואני מנסה לבלוע את האורז והמועקה. היא חושבת שאפשר להמשיך הלאה. היא טועה.

שבועיים סה"כ.

ימים ארוכים,

גוש בגרון,

הזיות,

עיניים יבשות.

סה"כ שבועיים.

שבועיים אחרי שהוא פישל בגדול אני באה לגן שלנו. אותו יום בשבוע, אותה חולצה צהובה.

אני עייפה. שבועיים שיננתי משפטים. מונולוגים.

זה נגמר.

מפה כבר אין לאן ללכת.

אני לא רוצה יותר.

זהו.

שבועיים התפללתי שאצליח לומר אותם.

שבועיים אחרי שהוא עשה טעות, הוא מחכה לי בספסל שלנו.

שבועיים אחרי שהוא קם על צד שמאל, אנחנו מדברים, הוא מחבק ואני בוכה.