העולם מתערבל סביבה, היא חשה עצמה משתנה- צפיפותן של הפרודות המרכיבות את גופה פוחתת, הרווחים נפערים ביניהן. לפתע מכה בה ההבנה כי הפכה לנוזל, ולאחר מכן התאדתה. כעת מרחפת נשמתה בחלל ללא משקל, מחוללת לצלילי המוזיקה הרועשת. במעמקי תודעתה היא יודעת כי השאירה את גופה- במצב צבירה מוצק לגמרי- ישוב על מדרגה מטונפת בפינת החדר. הקירות דביקים מעשן ואלכוהול, ונשמתה מרפרפת עליהם, מוקסמת- מעולם לא חשה את מוצקותו העגומה של בטון לעומת אווריריותה המשונה של נפש ששוחררה מכלאה. היא תוהה האם מתה, ומנסה בכוח המחשבה להניע את רגליה- בשרה- הנחות מקופלות במקום בו הושארו. הרגליים נעות לפקודתה, היא צופה בהן מבחוץ, אך אינה חשה בהן. [אנשים הולכים וסוגרים על גופה הנטוש והוא נעלם מעיניה לרגעים, וחוזר מיד לשדה ראייתה- מהבהב כמו פנס באפילה]. תחתיה מניפים בני אנוש מיוזעים את גפיהם אנה ואנה, זועקים ומחללים את האבק ממנו היא חשה עצמה עשויה. היא מבחינה כי בעיניה אלה, עיני נשמה, ישות ערטילאית, יפות הבריות המקיפות אותה יותר משזכרה אי-פעם, כולן קלילות ומופלאות ובכל זאת כבדות די הצורך בכדי להישאר על הקרקע; עיניהן בורקות באושר הריקוד, זיעה על עורן משווה להן מראה של צלמיות מוזהבות משובצות פנינים זעירות. עשן מתאבך סביבה, מושך אותה אל תוך מחול כפוי; סחור-סחור, מעלה-מטה, מעגלים מופלאים- תחושה שמעולם לא חשה בגופה ולכן לא היו בפיה מילים לתארה; מובן שכעת לא היה לה אף פה, כך שגיבושן של מילים היה חסר תועלת בכל מקרה. כל תשישות השנים נמוגה, היא חשה קלה כשם שהייתה בילדותה, ובעיני-הפאנטום של רוחה ראתה את רגליה הקטנות מתנופפות מעל מרפסת, מכתימות לסירוגין את נוף העיר שתחתיה. על עורה שקולף מעליה חשה את גשם הממטרות בחצר, ותחושת סכנה עמומה מעורבת באושר ילדותי גאתה בה, יורה חיצים של נוסטלגיה אל עבר הגופים ברי-הקיימא בהם התחככה. העשן נושא אותה הלאה, היא מטפסת על שיערה האדמוני של נערה שעמדה לבדה, פניה מהורהרים וידיה פורמות במרץ שולי שמלתה. הנערה חשה משב רוח על עורפה, והעבירה יד רכה דרך עצם היותה של הנפש שעברה בחייה מבלי שתדע.
מבלי להתעכב או לחוש צער על שאבד בטרם החל, היא מוצאת עצמה טובעת בכוס משקה המתקרבת אל שפתיו של צעיר גדול מימדים; נשימתו סערה בכוסו, רוח מלוחה בעלת ניחוח שמעולם לא דמיינה לעצמה שקיים עלי אדמות, ניחוח חסר שם, ריחו של אדם שאושרו אינו נמדד בדבר. היא אינה מריחה, אלא מקבלת לתוכה את הריח באושר בראשיתי, כמו אם שאינה מכירה את פניו של ילדה, אלא בונה אותם מנימי נפשה לכדי תצורה אלוהית נהדרת לנגד עיניה. אישה מתקרבת אל הצעיר, אישה שכולה ארציות- כל גופה אדמה ושירת הרגבים, וזרועותיה נכרכות כענפי עץ סביב גופו. הנשמה האבודה מחליקה אל שפתיה של אם-ההרים, והאחרונה חשה מעין טעם שאינה יודעת לנקוב בשמו, וממהרת ללחוש זאת באוזנו של האדם שהעניק לה בעל כורחו מפגש חטוף עם נשמה מרחפת.
[כעת היא רואה את גופה מרחוק, נראה כי נוצרה התקהלות סביבו; הגוף השמוט על המדרגה נראה כבובת טלאים, רפוי וצבעוני באופן משונה].
היא גולשת הלאה ומוצאת עצמה עקודה ברצועת שמלתה של נערה שליבה הולם בקול נקישת עקבים; בראשה עולה תמונת מגפיו של אביה, צועד בכבדות רבת סמכות, קולות צעדיו מהדהדים במסדרון כרעמים, מהדהדים במרכזי העצבים ובתוכן של עצמות בכל הגופים שדבקו בהם בנותיהם של רפאים.
הנערה מוסיפה לרקוד ועקביה בוראים מענה להלמות ליבה.
היא נושרת אל הרצפה, חשה כדמעה של אושר, מתנודדת על קצוות אוויר שננשם והוחזר ונשאף בשנית ובשלישית וברביעית. בהגיעה אל הרצפה היא חשה עצמה מתגבשת לכדי נוזל שוב, ומרירות מסוימת דבקה בה- היא אינה רואה עוד את מתיקותם של בני האנוש סביבה, אך המרצפות תחתיה קרירות וחלקות, והיא מאזנת עצמה עליהן בחיפוש הטבוע בה אחרי מקום להיקוות בו. לצד המדרגה היא מוצאת עצמה בשקערורית, עולה עד לקצותיה ומתיזה אל-על, ומתיישרת לבסוף עד שפתה. דבר מה מוכר מקרין חום שאינו טבעי עליה, אך היא מתקשה להבין מהו- גוף המעלה זיכרונות עלומים מוטל מעליה, והיא אינה זוכרת על שום מהו. בשר רך ועדין שמגעו כמגע בעירת חטאים צבעונית בפזמונו של שיר, כף רגל יחפה מוצאת את דרכה אל השלולית החמימה שנקוותה לצד המדרגות; נתזים-נתזים היא עולה בעל כורחה, מטיילת על עורה שלה [שלה! כן, זוהי משמעותו של הזיכרון העמום הטמון בגוף הזה], ונספגת בחלקיקי-חלקיקים.
עיניה נפקחות אט-אט, כעת יש לה עיניים לראות; הבריות סביבה עטויות רסיסי זיעה, הן נראות גסות בעיניים אלה. פיה יבש, טעמו של האוויר כטעם נשיקת עפר- אינו ערב לחיכה כעת. ריח העשן מדגדג באפה, מחניק את נשימתה, וריקודו צורב בנחיריה. עורה מצטמרר למגעם של זרים, קולותיהם השואלים לשלומה מעוררים בה בחילה.
היא קמה ללכת, נאחזת בקיר הבטון, והבטון מוצק ועגום.
